אני יודע איפה הייתי היום לפני עשר שנים. מיה ירדה מהמטוס בתאילנד ומאז כבר עשור שיש לנו את המנהג הכי מגניב בעולם: ברגע שאנחנו רואים זה את זו, אנחנו מנופפים לשלום במשך איזה עשרים שניות. ואת המנהג הזה ייבאנו לארץ גם, ואני הכי אוהב שאנחנו עושים את זה בכביש, כשמיה עוצרת את האוטו באמצע מעבר חצייה, ואני על המדרכה, עד שכל הנהגים מתחילים לצפור ולקלל, ואז אנחנו מנופפים עוד כמה שניות, כי ככה זה כשאוהבים, ושיזדיינו הילידים.

איזה חמודים היינו?

photo (1)

תעבירו עשר שנים קדימה, ומאז שיש אלונה בעולם, חלו שלושה שינויים מרכזיים: אין יותר סקס – זה ברור לכל הורה – ואין יותר לא להיות עייף – זה גם ברור לכל הורה – אבל השינוי הכי גדול הוא הריבים.

שבע שנים וחצי חיינו בלי אלונה, ובהם פיתחנו מומחיות בריבים, לרבות איזה ארבעה ריבים שהתפתחו לכדי מלחמה גרעינית, ואז מלחמה קרה, ואז הפשרה וחזרה לחיים. העניין הוא שבשנתיים וחצי האחרונות, כל דבר – מי מנקה את הבקבוק, מי קם בבוקר, מי השאיר את הלגו בסלון – כל פאקינג דבר הופך למלחמה גרעינית. עד מתי זה יימשך? כמו כל מלחמה, עד שנכנעים. אבל הכניעה הזו היא איטית יותר משאר הכניעות בחיים, ויש אומרים שהיא מתרחשת רק באזור גיל 60. כי יש כאן משהו עמוק יותר שמאריך את הקרבות והופך אותם לעתירי דם יותר.

ופה אני רוצה רגע להרחיב: זה לא רק שהריבים הם פועל יוצא של חוסר שינה וחוסר באינטימיות. הריבים האלה, המקור שלהם הוא אחר.

בכל אחד מאיתנו טבועה הדרך שבה גידלו אותנו, הדרך שעיצבה אותנו להיות מי שאנחנו. אנחנו לא חייבים להיות ערים לה, מודעים לה, או אף להסכים לה. אבל היא שם. גדלנו רק פעם אחת ולכן אנחנו לא מכירים משהו אחר, ואיפושהו תמיד מגיעים למחשבה, ״אני יצאתי בסדר, אז גם היא לא תמות מזה״. וכשמתמודדים עם המחשבה הזו מגיעים לכך שכל שינוי בהרגלי הגידול הוא גם אמירה לגבי ההורים שלך, והמשפחה שלך, וגם לגביך, כי אתה דם מדמם, ואתה כבר לא צעיר, וגם ההורים כבר לא צעירים, ואולי שווה לתת להם איזה חיזוק אחרון, לפני שהם עוזבים אותנו, ולהראות להם, היי עשיתם גם דברים טובים, במיוחד אם זה לא נכון.

ומכיוון שאף אחד לא רוצה להכריז בריש גלי אבא ואמא אתם עשיתם עבודה כל כך גרועה – וחמור מכך, שאני התוצר שלה – אז כשאנחנו מחנכים את הדור הבא, אנחנו באופן טבעי יוצקים חלק מדרך הגידול הזו בדור הבא. וכאן הבעיה: בן הזוג, נקרא לו אסף, שרואה את זה, רואה את זה דרך המשקפיים של העייפות והריבים והשנאה התהומית, והוא מבין מה שהולך ונוצר כאן לנגד עיניו. הוא מבין שהדרך הזו מובילה לכך שבספקטרום שבין שני הורים, הילדה הזו נוצרה בדרך מסוימת מאד ולכן תהיה יותר דומה לבת הזוג, נקרא לה מיה, ועל זה כל הריבים כולם. לכולם ברור לאיפה הדרך הזו מובילה, כי לא משנה עד כמה אסף אוהב את מיה, זה לא פשוט להתמודד תחת קורת ביתו עם שתי מיות: תכפילו את כמות התחקירים על היומיום, ניתוח ההפרעות הנפשיות שלי, דירוגי כל המנות שאכלנו אי פעם לפי קטגוריות, ותקיעת רגליים קפואות בתוך הלבלב שלי – ואני חושש שלא אוכל לעמוד בעומס.

והבוקר, במקרה לגמרי, מיה חלפה על פני ברחוב, ושוב נופפנו זה לזו, ולרגע אנחנו שוב שם, צעירים וחמודים, ואמרתי לעצמי כמה זה יהיה נחמד אם בעוד עשר שנים בדיוק, כשאני אריב עם המקסיקנים על הזכות לנקות מדרכות בקליפורניה, מיה ואלונה יחלפו על פני בנסיעה, ושתיהן תנופפנה לי מהאוטו לשלום, ויהיה פקק של אמריקאים מנומסים מכדי לצפור מאחוריהן, ואז ננופף לעוד כמה שניות, כי ככה זה כשאוהבים, ושיזדיינו הילידים.

אז לחיי עוד עשר שנים כאלה!

פוסטים הקשורים לנושא

תגובות אחרונות
  • 15.12
  • חץ דוד

אבל מכיוון שהילדים לומדים בראש ובראשונה בדרך החיקוי, אזי אם האבא אסף או האמא מיה ימשיכו להתווכח על איך נכון לחנך, כל שהילדים שלהם ילמדו זה להתווכח ולריב.
ואז כנראה ששניכם תפסידו

  • 15.12
  • אסף רותם

הי דוד, כמה הערות:
1] אנחנו מקפידים לצעוק בשקט, בין שמיכות וכריות, וכשהילדה בגן, ובצ'אטים.
2] ברור שהדרך שלי היא נכונה ושל מיה לא נכונה.
3] מתישהו גם היא תבין את זה ואז הילדים יבינו שאבא צודק תמיד

  • 16.12
  • יעל

חבל שאין לכם סקס, כי אם היה סקס, אז לא היה משנה לכם בכלל איך גידלו אתכם, והיה יותר חשוב להסתדר מאשר להיות צודק

  • 17.12
  • אנונימית ושמה ליהי

תמסור למיה שתאריך שוב את השיער
וגם אולי תסעו למזרח שוב – נראה לי היה כיף

השאירו תגובה




הבלוג של
אבא אסף

אסף רותם

משלב באופן אידיאלי בין אבהות לבין עצמאות, בכך שבכל פעם שאני נכשל באחד אני מאשים את האחר. פיתחתי משוואה מתמטית זוכת פרסים ולפיה: עצמאי X אבא = 0. האפס מתייחס להכנסה, כן? עושה דברים בדרך שלי, ותמיד מגיע לאותה צומת בחיים. מציע הרבה מאד מה ללמוד בתחום ה"איך לא לעשות דברים", אז בקיצור:

בזוגיות
אבא לאלונה
נו תקראו כבר

לבלוג של גיל >

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.