אני לא שותף למצוקת הדיור. אני יודע שהיא קיימת, ושהיא תחמיר ככל שהעושר העולמי מתרכז בפחות ידיים, אבל היי, באירופה חיו כמעט אלף שנים שנים בחברה פיאודלית, וביפן עוד 500, כך שאי אפשר להגיד שאין רפרנס היסטורי ללמוד ממנו ולהתכונן. אני גם מבין למה מדברים רק על דיור, זו בעיה מיידית וכואבת ויקרה, אבל היא באמת הבעיה הקטנה ביותר על השולחן עמוס הבעיות שיש לנו: הדגים בים נגמרים. מצבה של כל זירה בה נוהל מאבק אקולוגי בשנים האחרונות רק הורע, ואנחנו עומדים בפני הכחדת ענק של זנים, שכמוהה היו 5 ב-3.5 מיליארד שנים. שנתנחם בקוביית שוקולד? אז זהו, שהשוקולד מתייקר ובקרוב יהפוך למותרות כמו שמפנייה, ובכלל בקרוב האוכל יהיה יקר יותר, המשאבים נגמרים, והועדה הבינלאומית לשינוי האקלים מעריכה שמחסור במשאבים יוביל למלחמות ולרעב.

אז בקיצור: בעיית הדיור תיפתר מעצמה. רק לפני שבועיים סיפר הממונה על הבנקים שהם נערכים לתסריט שבו 23 אלף משקי בית ייאבדו את בתיהם כי הם לא יכולים לעמוד במשכנתאות.

(בועת נדל״ן, כפי שנתפשה באחד מהחלומות שהיו לי לאחרונה. מקור)

הסיפור מוכר לכולנו: ישראלים לוקחים משכנתאות של מיליון שקל ויותר על הכנסות משק בית של 15 אלף בחודש, וזה במקרה הטוב. זה לא משקלל פנימה פיטורים, מחלות ושאר אירועים בעלי השלכות כלכליות גדולות. וזה לא משקלל פנימה, כמובן, את המשכתנא הישראלית, בה מחזירים קודם כל – שנים על גבי שנים – רק את הריבית. וכך יוצא שאחרי עשור, כשההכנסה לא זזה, והכל יקר יותר, ומישהו מפוטר או נמאס לו או התגרש, מגלים שלא שילמתם כלום מהחוב על הנכס. אז כשזה קורה בבודדים זו בעיה של הבודדים, אבל כשזה קורה ל-23 אלף משקי בית, נכפיל בחצי מיליון שקל חוב אבוד, ותגיעו ליותר מ-11 מיליארד שקל. תגדילו את המספר הזה על חובות נוספים של עצמאים ושל חברות ממונפות, נגיד 20 מיליארד שקל, וזה בשקט מוחק את כל הבנקים בארץ שלא קוראים להם לאומי או פועלים, ואת בועת הנדל״ן בדרך.

פרובלם סולבד, כמו שאומרים.

מי אמר שזה יקרה? אין הבטחות. אבל אני חושב שזה בדיוק הרגע להתכונן כאן לתקופה של הנפילה, ולאפוקפליפסה שאחריה. הסימנים באוויר – רשתות של low cost פורחות. הקניונים ריקים. אקדמאים נשארים למלצר כי אף עבודה לא מציעה להם שכר סביר. בני ה-40 מפוטרים בצרורות, כחולי צרעת. בדפים של אקטיבסטים מספרים כל יום על פינוי מבתים של בעלי חוב. משפחות שלמות נזרקות לרחוב.

מה שאני אומר כאן, זה שאנחנו קרבים ליום בו ההשלכות תפגענה בנו. וכאבא בתיאוקרטיה הפטריארכל-מיליטריסטית, מדינת ישראל בשבילכם, כבר אי אפשר להסתפק בלהיות קרבן של חרדות קיומיות לעתיד ילדי: כשאנחנו מדברים על עתיד, הכי קל לדמיין שכסף יפתור את הבעיות האלה. גם כי למי שיש יותר כסף יש יותר אפשרויות, וגם כי זה עוזר לנו במחלה הכרונית של לבחור בין קריירה לבין זמן ילדים: ״אם זה בשביל הילדים שלי, אז זה מצדיק את זה שאשאר בעבודה״ (וכבונוס: אני לא צריך לראות אותם עד שיהיו בני 18).

אז גם אם אתם מאמינים, כמוני, שהבעיה הזו תפתור את עצמה, זה לא מספיק. יש לכם כהורים חובה מוסרית וכלכלית להרוויח מהתנפצות כלכלת הפלא מוטת הנדל״ן של ישראל – ולשרוד בצורה טובה יותר משאר האנשים כאן: להוציא את כמה השקלים שיש לכם מהארץ, ולהצטייד בשורטים על המדדים ובמניות של טייקונים, כי תמיד הממשלה תעשה מה שטוב להם.

ועכשיו: לחכות שזה יקרה. אני לא רוצה לקוות שכולם סביבי יפשטו את הרגל כי זה הכסף הכי עצוב שאפשר להרוויח, אבל זה עדיין עדיף מלאבד אותו.

פוסטים הקשורים לנושא

תגובות אחרונות
  • 22.04
  • אילן שיינפלד

הפוסט הזה הוא כמו מכת פטיש בראש.

השאירו תגובה




הבלוג של
אבא אסף

אסף רותם

משלב באופן אידיאלי בין אבהות לבין עצמאות, בכך שבכל פעם שאני נכשל באחד אני מאשים את האחר. פיתחתי משוואה מתמטית זוכת פרסים ולפיה: עצמאי X אבא = 0. האפס מתייחס להכנסה, כן? עושה דברים בדרך שלי, ותמיד מגיע לאותה צומת בחיים. מציע הרבה מאד מה ללמוד בתחום ה"איך לא לעשות דברים", אז בקיצור:

בזוגיות
אבא לאלונה
נו תקראו כבר

לבלוג של גיל >

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.