זה התחיל כשילדה קטנה בבית שלי, לא נציין את שמה, גילתה את השוקולד, או כמו שהיא קוראת לו, השוקול. עכשיו אני אישית מחריש את חיבתי לסם החום, אבל מסביבי יש חבורה של אנשים שנותנים לבת שלי לאכול ממתקים בכל פעם שהיא דורשת, ולמעשה הרגילו אותה לצפות לזה.

poster final

אז על ההורים שלה מוטל הנטל לנטרל את כמות הסוכרים והרעלים שנכנסים לה לבטן. אלא שבמסגרת פורים חשתי חובה להתחפש לאודטה לרגע, כדי לתת כמה טיפים הישר מאזור הצמיגים שלי שיעזרו להורים אחרים להתמודד עם בעיות כמו סוכרת, השמנת ילדים וחרדות מזון כלליות. מצטער מראש על אכילת הראש אבל מכיוון שבישול על כל נגזרותיו הוא התרבות הדומיננטית עכשיו, תקראו וזהו, בלי להתלונן כל הזמן.

אז מה צריך לעשות כדי שתאכלו יותר בריא? במקרה, המנחה שלי בדוקטורט הוא פרופ׳ עודד לוונגראט, והוא חוקר את התחום הזה שנים. בניסוי מעניין אחד שעשה, הראה שעבור נשים מספיק להעביר את האינפורמציה איזה מזון יותר בריא, והן כבר תשנה את ההתנהגות בכיוון בריא יותר. עבור גברים, מידע פרופר לא מספיק. גברים צריכים להבין את המחיר של המזון – לדוגמא עלות של המבורגר היא 45 דקות ריצה – או במילים אחרות, גברים משנים את ההתנהגות רק כשיש מולם ״עונש״ ברור.

אז מה עושים עם המידע הנהדר הזה? לא מספיק, אבל עושים. ולא רק במס השפתיים – צרכנים היום מתוחכמים מדי בשביל זה – אלא גם בפעולות: תנובה לדוגמא הורידו את הסוכר בשוקו, והצליחו להתעלות מעל היצר הישראלי של לספר עוד לפני שעושים. למעשה, הם בכלל לא בישרו על זה לצרכנים. למה? כי טעם מורכב גם מציפיות: אם נשמע שיש פחות סוכר, מיד נסיק שזה פחות מתוק/טעים והיינו קונים משהו ״עם יותר טעם״. אגב, כסלב אינטרקלגטי שחברות רק רוצות שאתקלח במוצרים שלהן, יצא לי לפגוש לא מזמן חלק מהצוות של המצפן התזונתי, שכמעט כולו היו נשים, ותוך כדי שאני בולס את המוצרים החדשים – אני מפתח קריירה שנייה של שפן ניסיונות – הן סיפרו לי שיש עלות תפעולית אמיתית לשינוי כזה, ושזה ממש לא עניין של רווח מיידי. וזה מביא אותי לאותה מסקנה כמו תמיד: כשההורים מבינים את זה, גם החברות מבינות את זה. גם כי החברות הן הראשונות להבין שמשוואת הביקוש משתנה, אבל גם כי ההורים האלה, הם גם עובדים בתברות האלה. והם גם אלה שמקבלים את ההחלטות מה משנים ומה לא.

ובכלל, יש עולם שלם של טרנדים בריאותיים שכדאי לכם כהורים להכיר – הנה מצגת מעניינת בנושא – אבל מכיוון שלפעמים דברים גדולים הם פשוט לא נגישים להורים, אני אעזור לכם. אחרי הכל, אחד מהילדים שלכם עוד יהיה חבר של אלונה, וחבל שהוא ימות מסוכרת נעורים לפני שאני מפוצץ אותו במכות על כך שלקח לה את הטוש הירוק שלה.

אז זה מה שעושים כדי להתמודד עם המגיפה:

1. למי שמתחיל היום – מזל טוב על הלידה! – תתמקדו במניעה מוחלטת. אכיפה סובייטית של צנע. בלי ויתורים. לא לילדים ולא לעצמכם.

2. במקרה של התפרצות, נסו להכיל אותה, באמצעות שיפור מתמיד באיכות השקרים שלכם: תמצאו עוגן רגשי לעשות מניפולציה על הילדים, אבל תבחרו משהו שהוא קרוב מספיק. אל תתנו להם קישוא (טפו) ותגידו שזה כמו שוקולד. תנו להם תות טרי ותגידו שזה יותר טעים מיוגורט תות, עם האסמכתא, ״זה טעים כי הלו קיטי אוכלת את זה״.

3. נכשלתם בשלב ההכלה? נדפקתם. אבל בואו נצמצם נזקים: תמיד תשוו בין שני מוצרים ובוחרים את זה עם פחות סוכרים, מלחים, ועוד מסרטנים. אולי לא מגיעים לפיתרון אידיאלי אבל גם הרע במיעוטו עדיף.

4. נסו לפתח את מגוון הטעמים שלהם כדי שלא יתמכרו רק לזוועות המלוחות במיוחד או המתוקות במיוחד. אצלנו גילינו שהילדה, לא נציין שמות כאמור, אוהבת גם צ׳ילי קון קארנה. ואז גילינו שצ׳ילי יכול להפוך גם לצ׳ילי מסוג בולונז, וגם לצ׳ילי מסוג לזניה, וזה כבר שלושה מאכלים בריאים יחסית, שנותנים גיוון. לאלה מכם כמוני שאינם בפועל מבשלים, זה נותן את הערך המוסף של ״להשתתף״ בתהליך הבישול באמצעות עצות, והרי הבשלנים – ובעיקר הבשלניות – מתים על עצות.

5. לא עובד? הגיע הזמן לחזור למקורות: השליכו את האחריות. תתעמתו עם הסבים והסבתות לגבי כמות הממתקים המותרת. לכל הפחות, תשיגו ניצחון פולני – יהיה להם פחות נעים בזמן שהם משחיתים את הילדים שלכם.

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא אסף

אסף רותם

משלב באופן אידיאלי בין אבהות לבין עצמאות, בכך שבכל פעם שאני נכשל באחד אני מאשים את האחר. פיתחתי משוואה מתמטית זוכת פרסים ולפיה: עצמאי X אבא = 0. האפס מתייחס להכנסה, כן? עושה דברים בדרך שלי, ותמיד מגיע לאותה צומת בחיים. מציע הרבה מאד מה ללמוד בתחום ה"איך לא לעשות דברים", אז בקיצור:

בזוגיות
אבא לאלונה
נו תקראו כבר

לבלוג של גיל >

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.