כמו הספר ההוא, גם הפוסט הזה ייפתח במלים "החיים הם לא כמו זין. הם תמיד קשים." כי הקבוע היחיד בחייו של ההורה הוא שהוא תמיד במקום הלא נכון ותמיד מרגיש חרא עם זה. משהו כזה:

the circle of life

בימים כאלה, אני שוכח לחלוטין את כל הקרבות האפיים והתקפי הזעם שמהווים 50% מהזמן שלי עם אלונה, ונזכר רק כמה ילדים קטנים הם רכים ומתוקים. אבל לאחרונה, משהו נוסף קורה: יש לי הבזקים.

כי כשאני לא רואה את האפרוחית, אני שוכח כמה היא כבר עצמאית וחזקה ונחושה, ואני יכול לזכור אותה אך ורק דרך היחסים של אבא-תינוקת, עם העיניים השובבות שלה, כשהיא בידיים שלי, קטנה ושברירית. ואז כל התרחשות ברחוב מקבלת העצמה לתוך עולם הפרנויה של כל הורה תל אביבי.

לא הבנתם כלום, נכון?

טוב הנה דוגמא: בארבע אחרי הצהריים, בין פגישה ללימודים, הלכתי ברחוב, התחמקתי מעוד גוש קקה של כלבים – מתי יאסרו אותם כבר – כשפתאום לידי היה עורב, החיה הנתעבת מכולם, ובהבזק של חרדה ראיתי אותו בבירור מנקר לילדה שלי עין, והיא בוכה בכי תמרורים, ואז חיה כל חייה ללא עין אחת, ובתחושת האשמה, הלב התכווץ לגודל של פיסטוק לרגע. לקחתי אבן וזרקתי על הנבלה המרושעת, אבל הוא פרש כנפיו וברח.

ואחרי זה, באוטו, משפחה פלונית חצתה את מעבר חצייה, עם ילדה בגיל דומה ועם מעיל דומה. ובמראה, הסנוור של פנסי הקסנון של הג'יפ השחור הזה מאחורי, שמשום מה עדיין לא החליט להאט, והנה עוד הבזק: הוא עולה עלי ודורס גם את אלונה. אז הורדתי חלון ועשיתי לאמא פלסטיק שנהגה בדבר השחור והדוחה הזה מבט של רצח, שבינינו, מגיע לה בלי קשר.

ומתחת לבית, הכלב של השכנים, טייסון, שזה שיצו אימתני שאוהב לקפוץ על אלונה וללקק אותה נכנס יחד איתי למעלית, ואז נזכרתי שאלונה די מפחדת ממנו, ומיד עברתי ללטף אותו כמו שמאמן הכלבים המדופלם סיזר מילאן מלטף כלבים בנחישות תוקפנית, תוך שאני מגניב לו איזה צביטה, שלא יחשוב לרגע שהפסקתי לשים עין עליו.

ואז אני חוזר הביתה, מיה מרוחה על הספה בסלון, איך היה היום, יאדה יאדה, אני הולך לחדר לאלונה והיא כבר ישנה.

zzzz

אני משתגעת.

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא אסף

אסף רותם

משלב באופן אידיאלי בין אבהות לבין עצמאות, בכך שבכל פעם שאני נכשל באחד אני מאשים את האחר. פיתחתי משוואה מתמטית זוכת פרסים ולפיה: עצמאי X אבא = 0. האפס מתייחס להכנסה, כן? עושה דברים בדרך שלי, ותמיד מגיע לאותה צומת בחיים. מציע הרבה מאד מה ללמוד בתחום ה"איך לא לעשות דברים", אז בקיצור:

בזוגיות
אבא לאלונה
נו תקראו כבר

לבלוג של גיל >

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.