משהו קרה לי ברבנות. משהו אפל וסוריאליסטי הרבה יותר מ"קנס גירושין" של 1,000 שקל. אני לא יודע מה היה הרגע המדויק בו הכל התרחש, אולי כשהתבקשתי להקריא "מגורשת מגורשת מגורשת" או להרים נייר באוויר ולמלמל מילות כישוף שחורות שמועברות מדור לדור. וגם יכול להיות שזה הגיע כשאשתי לשעבר נאלצה לעמוד על רגל אחת ולקרקר כמו תרנגולת (טוב, זה לא מה שבאמת עושים שם, אבל זה הגיוני באותה המידה).

ציר הזמן התבקע מתישהו בתהליך השחור משחור הזה, ועברתי משהו שדומה לחוויה של פיטר פארקר שנעקץ על ידי עכביש רדיואקטיבי שהפך אותו לספיידרמן.

זוהי האמת: בזכות הטקס ההוא זכיתי בכוחות מיוחדים שמגנים עליי ומצילים אותי מפני סכנה.

ספיידרמן תשאלי את אבא

לא, אני לא מטפס על קירות. זה משהו שעושים כשנשואים (סטגדיש!)

לא, אני לא עף באוויר ולא שום דבר.

אבל אני כן רואה לעתיד.

לא סתם לכל עתיד או לעתיד כללי או לעתיד שיכול להועיל למין האנושי ככלל, אלא רק להגן עליי. זה עובד כך: ברגע שאני פוגש אשה, מיד אני רואה איך מערכת היחסים הפוטנציאלית בינינו תתפורר לחתיכות ותשאיר את שנינו שבורים, מצולקים, מדממים וחסרי חשק לחיות.

כל אשה ותסריט הבלהות שלה. אחת אומרת לי שלום, וכבר ברור לי שהיא תתלונן שלא ניקיתי אחריי במטבח. אחרת לוגמת את הקפה, ואני טס קדימה לתקופה בה היא רוצה להגר ואני להישאר. שלישית מחייכת, ואני רואה איך תשעמם אותי, או אני אותה, או שאקח אותה כמובנת מאליה ואגרום לה להרגיש דחויה. העולם מלא בכל כך הרבה אפשרויות חרבון יחסים!

את הכל אני רואה בבהירות מבהילה, כשם שעכשיו אני רואה את מסמך הוורד עליו אני כותב את המילים האלה, וכשם שאני רואה זוגות מאושרים סביבי שלא מודעים שהם חיים על זמן שאול ושהרוצח השקט כבר מקנן בתוך הקשר שלהם. לא רק שאני יודע שזה הולך לקרות, זה קל –  אני יודע בדיוק איך זה יקרה.

ואני לא רוצה שזה יקרה.

כי נחמד לי עכשיו.

אז למה לקלקל?

בכל פעם שאני צולל לעתיד הזה אני מתחיל להזיע, לחוש טינה ועוינות כלפי אותה אשה שמולי, שלמרות שהיא נראית עכשיו חמודה לאללה ונעימה כזו, היא בעצם חסרת סבלנות ועם פיוז קצר, או תכ'לס לא מפרגנת ולא מכילה. את חושבת שזה שאת מחייכת מוחק הכל, מותק? אני רוצה להגיד לך כבר עכשיו שאיך שתתייחסי אליי בעתיד ממש לא מקובל עליי.

בקיצור, לא מתאים, לא מתאים בכלל.

אני לא אומר כלום כי היא לא תבין. אם היו לה הכוחות המיוחדים האלה הייתי יודע, כי היא הייתה קמה והולכת ולא מדברת עכשיו על מה שנעשה בפגישה הבאה שלנו. בשביל מה זה טוב, תגידי לי?

אז היא מדברת ומדברת, ואני בינתיים יודע שיש לי עכשיו הזדמנות אחת ויחידה להשפיע על העתיד, לשנות אותו. הזדמנות אחת ויחידה למנוע אסון.

אז אני עושה את הדבר היחידי שהוא הגיוני ומתבקש: לא מתקשר אליה יותר ומודה לאל הטוב על הכוחות המיוחדים החדשים שיש לי שמגינים עליי ומצילים אותי מסכנה.

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.