"מה אתה עושה? למה אתה מאכיל אותו? הוא רק נולד!", שאלתי את אריק בדאגה למראה עוז הקטן בזרועותיו, יונק מבקבוק.
"לא יודע" משך אריק בכתפיו, "האחות אמרה לי להאכיל אותו".

לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על זה, עמדתי לראשה של מארי, סופר עד עשר, פעם בעברית ופעם באנגלית, בעוד מארי, שבבטנה גדלו בשמונת החודשים האחרונים התאומים שלנו, עוז ועמליה, מנסה לדחוף את עמליה החוצה, ונאנקת מכאבים.

עמליה החליטה פתאום שהיא, לא יוצאת. עכשיו שאחיה התאום עוז יצא, וואלה יש פה המון מקום ברחם, נוח כאן, פנאן. מארי ניסתה לרמוז לה בדחיפות שזה זמן טוב לצאת, אבל היא בחרה להתעלם באלגנטיות.

אסף רוזנהיים תשאלי את אבא

רופאים באו והלכו, אחיות התחלפו, אריק החזיק את עוז הקטן על חזהו החשוף ורק מארי המשיכה לדחוף לקול הספירה שלי עד 10. לרגע הסתכלתי סביבי ויכולתי להישבע שמשעמם לכולם. אולי זו הייתה הסיבה שהרופא המיילד החליט "לאיים" על מארי בניתוח קיסרי. בסוף התפשרנו על לידת ואקום, ששכנעה את עמליה שאינאף איז אינאף, יש עולם לראות וחיים לחיות ואין זמן מתאים כמו ההווה. האחות מצוות הפגייה, שנמאס לה לחכות וחזר למחלקה אחרי שעוז נולד, חזרה בריצה, הסתכלה באדישות על עמליה המתוקה ואמרה: "זו פגה זו? אם היא הייתה מחכה עד שבוע 40 היה אפשר לשלוח אותה לתיכון!", וחזרה לטפל בתינוקות שצריכים אותה.

וככה, עמדנו, אריק ואני, עוז בידיים שלו ועמליה בידיים שלי: אבא ודאדי.

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.