בשבת שעברה הייתי עם אריאל בכיכר רבין. שיחקנו בפסל המשונה שבמרכז הכיכר, הלכנו סביב הבריכה, התרוצצנו על הדשא. תענוג. בשלב מסוים הגיעה חבורה גדולה של בנות 10-12 והחלו לשחק במרכז הדשא ברעש גדול, בסגנון תנועת נוער. הן ממש שאבו את כל תשומת הלב של הסביבה. אריאל הסתכלה בסקרנות ממרחק בטוח, ולאט לאט אזרה אומץ להתקרב. כשנעמדה ממש לידן סימנה לי עם היד וקראה "אבא בוא". "אבא נח", אמרתי, כולי עייף ומזיע. "אבא בוא", התעקשה. טוב נו, אבא בא.

עייף רצוץ

נעמדתי ליד הילדה המתוקה שלי, שמגיעה לי בקושי לברך, לצד הילדות המשחקות. התכופפתי ונשענתי עם הידיים על הברכיים, לנשום קצת. אולי כדאי שבפעם הבאה שאני נוסע כל כך רחוק באופניים אביא איתי חולצה להחלפה, כי זה הולך ונעשה לא נעים. ואז התחלתי להרגיש מבטים סוגרים עליי מכל ההורים בכיכר, ומכל ההורים שאי פעם היו בכיכר. מה לעזאזל הגבר המג'ויף והלא מגולח הזה, שהשיבה זרקה בו, עומד ככה ליד ילדות קטנות שמשחקות?

נשים הרי עדיין מסתובבות ברחובות חשוכים עם פנס, ואפילו גז מדמיע, ואם זאת לא עדות על כמה שאנחנו זן עלוב ונוראי, אז אני לא יודע מה כן. אבל עם הילדה כל הפינות שלי מעוגלות, הזיזים משויפים, הקצוות מוסדרים, השיער והזקן הלבנבנים מקבלים קונטקסט אחר לחלוטין, חיובי. עוד רגע יצבטו לי בלחי.

אחרי שהחזרתי את הילדה לאמא שלה חזרתי הביתה באופניים. נעלתי אותן ברחוב והתחלתי לצעוד לבניין. הייתי גמור, החולצה דבוקה לגבי. כמה צעדים לפניי הלכו שתי בחורות שהיו שקועות בשיחה ערה. לפנינו היו 50 מטר של הליכה בה אני מאחוריהן, עד שאגיע לבניין שלי. בהתחלה הן לא שמו לב אליי, אבל הווישווש של הכפכפים הסגיר אותי.

אחת מהן הגניבה מבט ושתיהן שתקו. לא התקרבתי אליהן, אבל היא שוב הציצה. שקט. ואז היא שאלה את חברתה, "יש לך את זה?", והחברה ענתה שכן ושלחה יד לתיק שלה. שמרתי על מרחק ביטחון. קשה היה לי להאשים אותן: ראיתי את ההשתקפות שלי באחת מהזכוכיות. נותרו לנו רק עוד 20 מטרים משותפים של הליכה נבוכה עבורי ומלאת אימה עבורן. אלמלא פחדתי לקבל גז מדמיע לפנים הייתי רץ אליהן במהירות ואומר להן שאני לא סתם גבר לא מגולח, לא מסופר, עייף, מיוזע, כפוף, אלא גבר לא מגולח, לא מסופר, עייף, מיוזע, כפוף, עם תמונה של ילדה מתוקה בטלפון.

 

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.