קודם כל, אני רוצה להגיד שאני לא בדיכאון. ממש ממש לא. אני יודע, כמו הבדיחה ההיא על הפיל הוורוד שאסור לחשוב עליו – ברגע שאני כותב שאני לא בדיכאון -אתם ישר בטוחים שאני בדיכאון.

אבל אני לא. באמת שלא.

את ההקדמה הזו כתבתי רק כי ייתכן שמהשורות הבאות תסיקו, משום מה, שאני כן. אבל אני לא. אלה רק מספרים שמנסים לבדוק מה הסיכוי שלי למצוא אהבה. אז אם אתם רוצים לבוא בטענות למישהו דברו עם המספרים.

הנה הוכחה שאני לא בדיכאון:

גיל קדרון מבסוט

אז ככה: יש 8 מיליון ישראלים וישראליות, כלומר כ-4 מיליון נשים, לצורך העניין. אבל כמה מתוך ה-4 מיליון האלה בכלל בטווח הגילאים הרלוונטי עבורי לזוגיות? נניח, בין גיל 28 ל-40.

כחצי מיליון.

אבל זה לא מספיק. כמה מתוך חצי המיליון האלה פנויות? סביר להניח שבסביבות 100 אלף, פלוס מינוס.

נמשיך. כמה מתוך ה-100 אלף האלה גרות באזור גיאוגרפי רלוונטי עבורי? נגיד ש-30 אלף.

אבל כמה מתוך ה-30 אלף האלה נראות בטעם שלי? 1 ל-10? 1 ל-20? נגיד באמצע – 1 ל-15. אז יש לנו 2,000 נשים פנויות בגילאי 28-40 שגרות באזור המרכז ונראות טוב בעיני.

ולכמה מתוך ה-2,000 האלה יש אופי שמתאים לי ועושה לי את זה? נלך שוב על 1 מתוך 15. זה יוצא (בעיגול למעלה) 150.

אוקיי, אבל עבור כמה מאותן 150 נשים מיוחדות ונאות אני בכלל רלוונטי במראה ובאופי? 30? וזה רק כי כבר צמצמתי לאוכלוסיית נשים שיש לי איתה יחסית הרבה במשותף.

אז נותרתי עם 30 נשים פנויות שנראות טוב בעיני ושיש להן אופי שעושה לי את זה.

אבל ה-30 האלה מסתובבות להן ברחובות ומה הסיכוי בכלל שאתקל בהן? מה הסיכוי שכשאתקל בהן תהיה לנו הזדמנות לדבר ולהכיר קצת?

כמה מתוכן נמצאות במעגלים חברתיים שקשורים אליי באיזושהי צורה? חברות של חברים (כולל בפייסוש)?

5? 2? אולי בכלל אחת ויחידה?

אז מה הסיכוי שאפגוש את הנשים הבודדות האלה? ומה הסיכוי שארגיש מספיק בנוח לנסות משהו?

אבל לא, אני לא בדיכאון. באמת שלא.

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.