אני משתדל ככל הניתן להימנע מעימותים עם הילדה. אני מעדיף הסחות דעת, בדיחה ברגע של מתח או שכנוע על ידי משחק או תמריצים. ולפעמים גם שיקול רציונלי עושה את העבודה, למשל, להגיד לה שאם תמשיך לזיין לי במוח עכשיו אז זה יעייף אותי עד כדי כך שלא יהיה לי כוח לשיר לה שירים לפני השינה. וורקס אוורי טיים.

אבל בסוף השבוע האחרון היו עימותים לרוב. אבל רק אם המלחמה הקרה נחשבת לעימות. היא הייתה במצב רוח לוחמני ואני הייתי חולה, שזה שילוב מעולה. דרשה שארים אותה ושאשחק איתה ושאצחק איתה והכל, ואני רציתי לנוח ושתשעשע את עצמה. אז רציתי. היא לא עזבה אותי לרגע ולא הפסיקה לשאול שאלות, למה אני חולה, למה אני נח, למה אני עייף, למה אני שותה מרק.

תראו כמה היא מעצבנת:

מהממת באמבטיה

"למה מרק?", שאלתי. "כי מרק עוזר להרגיש יותר טוב כשחולים".

"אז תשתה מרק ואז תרגיש טוב ותרים אותי המון המון. תרגיש טוב".

"אשתדל, מותק. עכשיו תמשיכי את לשתות את המרק ואני אנוח בחדר".

רק הנחתי את הראש לרגע על הכרית ואני שומע צעקה.

"אבא, מים!".

פחח עאלק. את יודעת שאת צריכה להגיד בבקשה, הסברתי לך את זה לפני שבועות ארוכים. ואחרי שראיתי שהבנת את הקטע החלפתי את התזכורת המילולית במבט שמעביר היטב את הנקודה. ולפני כמה ימים אמרתי לך שאת צריכה להגיד "אבא, אני רוצה מים בבקשה" ולא לחכות שארמוז לך. כי זה יותר נעים ככה.  זוכרת? אני יודע שאת זוכרת.

אז לא הגבתי. יו טוקינג טו מי?

"אבא, מים!".

דממה. יו טוקינג טו מי?

"אבא, מים!".

קמתי ואמרתי לה שאם היא רוצה מים אשמח להביא לה, אבל שתבקש בצורה נעימה, כפי שסיכמנו.

הדבר הפצפון והבלונדיני העדין הזה הסתכל לי עמוק בלבן של העיניים ולא מצמץ. מה תעשה לי, מה?

"אוקיי, אז אני בחדר". אני חולה עכשיו וכואב לי הראש ואני לא מתכוון להוריד אותך מהעץ. לא סולם ולא כלום, את מתעסקת עם האדם הלא נכון ברגע הלא נכון. הו דה פאק דו יו ת'ינק יו'ר טוקינג טו?!

נהג מונית

"אבא, מים!!".

חזרתי והסברתי עוד פעמיים, ללא הצלחה. ומאז נשארתי בחדר בעודה בוכה במשך חמש דקות רצופות שהיא רוצה מים. התפללתי שאף אחד בבניין לא שומע אותה ותוהה מי זה האבא הנוראי הזה שמונע מהבת שלו מצרך בסיסי כמו מים. אתה לא נותן לה מים, בנאדם? בוא איתנו. יש לך את הזכות לשמור על שתיקה, כל דבר שתגיד ישמש כנגדך בבית משפט.

אבל אתה לא מבין, אדוני השוטר, אני חולה והיא בכוונה מציקה לי! היא התחילה!

כן כן, זה מה שכולכם אומרים. אתה באמת חולה, חולה בראש. מה היא כבר ביקשה, מים?

אבל אני יודע שהיא רק רצתה לשבור אותי. וכמעט הצליחה. כשהסתכלה לי בלבן של העיניים ראיתי איך היא אומרת לי במבטה – נכון שאתה חושב שכשאהיה מבוגרת ומגניבה אז נהיה ביחסים ממש טובים? ונשב מלא פעמים לקפה ונקשקש על החיים בסבבה ולא נשים לב שעובר הזמן? אז לא. זה לא יקרה כמו שאתה רוצה, אבא. כי אני מתכוונת לזכור את הרגע הזה. או הו כמה שאני אזכור אותו. אנצור אותו. הוא כבר חרוט לי בזיכרון. אז אני מודיעה לך כבר עכשיו מראש, כדי שיהיה לך זמן להתכונן, שביום שלישי בצהריים בשנת 2039 אני בדיוק חופפת את הראש ולא יכולה לשבת איתך לקפה. סורי.

אבל הדחקתי, כי ידעתי שיש לי עוד 20 שנה לתקן את העוול הנוראי שגרמתי לה, לשקם את היחסים שהתפוררו בגלל כוס מים. בעודי מנסה להשתקם בעצמי והיא יושבת לה ליד השולחן ואוכלת פריכית, השתרעתי מת על הספה. היא הסתובבה אליי בחיוך ענקי.

"מה, מותק?".

"אבא, אפשר מים בבקשה?", וצחקה.

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.