אני לוקח את הילדה להפגנות עוד לפני שהייתה לה את היכולת למקד את המבט. מחאה חברתית, הפגנות למען זכויות בעלי חיים, דמוקרטיה – היא הייתה שם במנשא. בפלורנטין היא רואה אנשים מסכנים והומלסים ונרקומנים, ולומדת לכבד גם אותם ושואלת למה אנשים נותנים להם כסף ומקבלת ערכים חברתיים-פוליטיים בסיסיים של חמלה וקהילתיות.

בגלל זה התרגשתי כל כך לראות איך הגיבה בשבוע שעבר להפגנה הראשונה שראתה מאז שהמודעות נחתה עליה. בדרך חזרה מהספרייה העירונית נקלענו להפגנה של עובדי מקדונלדס מול הסניף באבן גבירול. המפגינים דרשו להתאגד ולנהל מו"מ מאוגד מול ההנהלה, אבל נתקלו בהתנגדות ההנהלה. אז הרימו קול צעקה.

המחאה החברתית

בעיניים מרוכזות ואטנשן ספאן ארוך פי כמה מהרגיל, דרשה הילדה לדעת במה מדובר. מי צועק. למה צועק. מה צועק.

"זו הפגנה. האנשים האלה עובדים פה במסעדה ולא מקבלים הרבה כסף על העבודה שלהם. הם רוצים קצת יותר כסף ושיתייחסו אליהם יותר יפה", אמרתי.

"ומה הם מחזיקים בידיים?".

"זה נקרא שלטים. מביאים את זה להפגנות. כתוב שם דברים שהם רוצים שאנשים יקראו, כדי שיתמכו בהם ויעזרו להם. הפגנה זה מצוין, זה אומר שאנשים עושים דברים בשביל שיהיה יותר טוב".

הילדה לא הסכימה לעזוב את המקום אפילו שהשעה הייתה מאוחרת, והסכמתי לוותר לה על האמבטיה כדי לעורר בה רגשות אקטיביסטיים לקראת חיים בוגרים מלאי מודעות פוליטית וחברתית.

כשהגענו הביתה היא אף דרשה להתקשר מיד לאמא ולספר לה הכל.

אריאל: "אמא, היינו בהפגנה!".

אמא: "כן, ממי? בהפגנה? של מי?".

אריאל: "של אנשים שעובדים במסעדה!".

אמא: "איזה יופי. למה הם הפגינו?".

אריאל: "כי… כי… כי הם רצו המון המון כסף!".

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.