אחרי הפרידה קיבלתי מגברים כל מיני עצות בנושא נשים. לשקול לא להזכיר שיש לי ילדה, לא להרחיב עליה את הדיבור חס ושלום, להסתיר את הצעצועים שלה אם אני מביא מישהי הביתה, להסיר את המדבקות שהדביקה על הרצפה, בכלל לסדר את הבית כך שייראה יותר כמו דירת רווקים ופחות כמו דירת גרוש, כי גרוש זה עצוב, וכמובן לא להפגיש אף אחת עם הילדה. בחיים.

חברים נשואים מסוימים הרגישו צורך לתמוך בי בשעתי הקשה ובכל פעם שפגשו אותי הצמידו אותי לקיר ותחקרו אותי: "זיינת? נו, זיינת?". ניסיתי להסביר שאני עוד לא שם, אבל העיניים הבורקות שלהם שהסריטו להם מבפנים את כל הפנטזיות שהם לא יכולים לקיים כנראה הפריעו להם לחוש השמיעה. זה הגיע למצב שהתחמקתי מאותן נשמות טובות רק כדי שלא אאלץ להשיב את זקפתם ריקה, ורק כשכבר כן היו לי בשורות משמחות, סוף סוף, הם נרגעו.

המסקנה היא כרגיל שגברים הם טיפשים ושהם לא מבינים נשים. זה פלא שעדיין יש לכן סבלנות אלינו. ואני לא מתכוון לסבלנות מהסוג של חיוך מלא רחמים על כמה שאנחנו דבילים, אלא על סבלנות שמתבטאת בהימנעות מחבטות בראש עם אלת בייסבול. למזלי יש לי הרבה חברות ממין נקבה ולמדתי דבר או שניים על נשים, בעיקר על כמה אתן כל כך הרבה יותר שוות מאיתנו.

אז בו בזמן שחברים הטרידו אותי מינית, חברותיי שימשו כאוזן קשבת. ואיפושהו בין 100 אחוז ל-100 אחוז מהנשים שראו אותי עם הילדה חייכו אליי חיוך גדול ותומך. ברור, 99.9 אחוז מהמחייכות חייכו דרכי לדבר המתוק בידיים שלי, ואני תמיד מודע לזה שהמלצריות לא מפלרטטות איתי, אבל אז מיד מדחיק ומרגיש מבסוט מעצמי.

בקיצור, אי אפשר להתעלם מההתלהבות הגורפת שהעובדה שאני אבא ופנוי (בערך) מעוררת במין הנשי. עכשיו רק נותר להעביר את ההתלהבות הזו מנשים תפוסות שמספרות לי כמה שגבר עם ילדה זה מגניב, לציבור הנשים הפנויות, אבל זה בקטנה.

אז אני מנסה להפנים את מה שנשים אומרות לי, מסתכל בראי ואומר לעצמי שגרוש עם ילדה זה אטרקטיבי. גרוש עם ילדה זה סקסי. גרוש עם ילדה זה לא תיק, זו מציאה. ואני לא מתכוון להסתיר שום דבר, ממש ממש לא. למשל, לפני כמה זמן התחילה ביני לבין לפטופיסטית אחרת בבית קפה תל אביב שיחה נחמדה, שנונה. היא סיפרה על המיזם המעניין שלה,  או משהו, ואני הקשבתי. ביקשנו חשבון באותו הזמן ויצאנו יחד מהמקום, היא בדרכה לפגישה ואני לקחת את הילדה מהגן באופניים.

אזרתי אומץ ושאלתי אותה אם בא לה אולי לשבת מתישהו לקפה או לבירה. היא אמרה שסבבה. ואז פניתי לאופניים שלי, הרכבתי את הכסא אופניים של הילדה, הנחתי עליו את הקסדה הוורודה הקטנטנה שלה, ואז חבשתי בעצמי את הקסדה הצהובה שלי שאני מקפיד לחבוש כשאני נוסע עם הילדה, כדי להראות דוגמה אישית. לילדה, כן? לא ללפטופיסטית. ואז, לא יודע, היה לה מין פרצוף משונה כזה. אולי היא אכלה משהו לא טוב בבית הקפה. הרגשתי את המומנטום נוזל לי מבין הידיים.

אמרתי לה שלום, כמעט התנגשתי עם האופניים בעמוד ופידלתי משם כולי בלתי-אטרקטיבי ובלתי-סקסי בעליל, עם קסדה וכסא ילדה. שלחתי לה סמס אחרי יומיים. היא לא ענתה. בטח הייתה מאוד עסוקה עם המיזם המעניין שלה, או משהו, אבל אני לא מבין נשים.אופניים אבהות

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.