"הנה הספה של אבא".
"פַּה אבא".
"נכון. הנה המיטה של אבא".
"טַה אבא".
"כן, מתוקה. והנה השולחן של אבא".
"קַה אבא".
"יפה שלי. וזה הכל, זה הבית של אבא".
"אבא?".
(מתכופף ומלטף לה את התלתלים)
"זוכרת שדיברנו על הבית של אבא?".

הבית של אבא, איזו המצאה משונה. כשלקחתי בפעם הראשונה את הבת שלי בת השנתיים, אריאל, אליי הביתה, היה לי ברור שכולם מצותתים לי. ברחוב, באוטובוס, מקישים הקשות ומסיקים מסקנות.

אה, הם הולכים ל"בית של אבא"? זה בטח אומר שככה וככה, וזה מה שקרה, ואולי גם זה, וואלה, מעניין. הלו, אנשים, זה לא עניינכם איפה אבא שלה גר. לפעמים הדברים לא מסתדרים כפי שחשבתם או כפי שקיוויתם, שיט האפנז, אתם יודעים, וצריך להתמודד עם זה כי זה מה יש. בכל אופן, זה אישי ואני מעדיף לא לדבר על זה, תודה רבה. אז אני כותב על זה בלוג.

כשהקטנה נכנסה אליי בפעם הראשונה, היא הסתכלה, בחנה. מה זה המקום המשונה הזה? תרים אותי בבקשה על הידיים. פחות נקי פה מאצלנו, שמת לב, כן? זה כאילו שולחן האוכל? וואטאבר. ואז היא קלטה את השמיכה שהיא מכירה שהלכה איתי וביקשה שנשחק איתה במשחק המוכר "שלום שמיכה".

לבית של אבא מגיעים פעמיים בשבוע, וגם בכל סוף שבוע שני. ולפעמים עוד פה ושם. נוסעים לשם לרוב באופניים של אבא, עושים בו צחוקים על הספה של אבא, משחקים עם השמיכה של אבא, אוכלים אורז עם שעועית על השולחן של אבא, וכן, אבא יביא לך מים, מתוקה, באיזו כוס את רוצה? מתרחצים באמבטיה של אבא, משפריצים, מתלבשים, מקריאים סיפור מהספרים שאבא קנה כדי שגם לו יהיו קצת בבית, אחר כך אולי שרים, עוד טיפה'לה שיגועים, ואז, בדיוק לפני השינה, אומרים ביי ביי לבית של אבא.

מתוקה, עכשיו זה הזמן לחזור הביתה, לאמא.

פוסטים הקשורים לנושא

תגובות אחרונות
  • 10.04
  • רינת

בדרך כלל אני לא מגיבה בבלוגים, אבל בתור בת להורים גרושים (מתחילת שנות התשעים – עוד לפני שזה נהיה טרנדי ובסדר ע"י החברה) לא מסכימה עם הפוסט שלך. אתה אבא ואומנם קשה לך להיות רחוק מהבת שלך שאתה כל כך אוהב, אבל אם לא תשקיע ותגרום לה להרגיש בבית ולא "הבית של אבא" אז אתה תאבד אותה. מניסיון.

בהצלחה!

  • 10.04
  • רביד

מחכה לעוד:-)

  • 10.04
  • שירי

הי גיל, ראשית וידוי קטן אני אמא לארבעה נשואה באושר (כבר מגיל 17 עם אותו אחד…כן כן) ורציתי רק לספר לך שקראתי וכמה התרגשתי מהמילים שלך… ברגישות ובאומץ מהמילים צומח בית לכל דבר
ניכרים בו המון חום ואהבה לבת המתוקה שלך, בית שלם שהוא עולם ומלואו ולא חסר בו דבר. מאחלת לכם הרבה טוב ואושר ותמשיך לכתוב ולרגש ותודה….

  • 10.04
  • תמי

מרגש… וזורם. שיהיה בהצלחה בבית של אבא :)

  • 10.04
  • גבי בירן

ואוו גיל.דיבר אלי מאוד
כגרוש טרי ואב ל 3 בנות אליהן מחובר מאוד מצאתי עצמי צולל קצת אחורה בזמן וסופח אלי את התחושה מהפוסט היפה שכתבת.מאחל לך שלווה ודרך פחות מפותלת ממה שאני עברתי אבל בגדול אין דרך קיצור.הזמן באמת מקהה במעט את הכאב אבל לצערי אצלי לפחות הוא חבוי תמיד.לא ויתרתי לרגע ע
ל דקה במחיצתן והתעקשתי למן הרגע הראשון על לינה של שלושתן
אצלי.אשמח לתרום ולו במעט מנסיוני עבורך אם תרצה.בהצלחה.אהבתי.כל טוב לך ולנסיכתך
.

  • 10.04
  • א

סחתיין עליך, פיסטוק. התחיל מעניין, בטוח שימשיך עוד יותר מעניין. בהצלחה

  • 10.04
  • קובי

יפה! מקנא בך על היכולת לשתף ככה.
אצלי המעמד הזה התרחש כשהם היו שניים, ובגילים טיפה יותר גדולים (6,3) אבל היה דומה מאוד. היום, כשהם ברשות עצמם (27, 30) הם קובעים איתי אחת לעשרה ימים בערך, תמיד ביוזמתם, ובאים לכמה שעות טובות. הפורום הזה של שלושתנו הוא המסגרת המשפחתית הכי יציבה, חמה, כנה ומנחמת עבור שלושתנו.
מה שאני רוצה להגיד לך זה: תהיה בסדר – ויהיה בסדר. בדוק!
אחד שיודע

  • 10.04
  • אחד

ממליץ לך לומר שהגיע הזמן "ללכת לבית של אמא" ולא "לחזור הביתה". עם הזמן היא תתחיל לישון אצלך, ובמוקדם או במאוחר יהיו יותר מפגשים. גם אם זה לא כך בביה"ד, או בעין החוק – בשביל הבת שלך אתה שווה לפחות כמו אמא.

  • 10.04
  • איה

מקסים. ריגשת אותי

  • 11.04
  • טל גוטמן

מקסים, גיל.

  • 12.04
  • Gil Kidron

חברות וחברים, תודה על התגובות. חיממתם לי את הלב. ממש. בפעמים הבאות אגיב יותר מוקדם ואז אפשר יהיה לקיים דיון.

  • 12.04
  • הדס

היי גיל,
קראתי, אהבתי, הייתי שמחה לקרוא עוד – אבל עם המבנה של הפלטפורמה פה אני לא רואה איך זה קורה.
אני לא נרשמת ל RSS עד שממש קנית אותי – וזה לוקח כמה פוסטים, ובינתיים, לא תהיה לי דרך לראות את מה שאתה כותב כיוון שאין אופציה להגיב עם משתמש הפייסבוק. לכן רק אם אחד החברים שלי יפרסם/במקרה גמור אני אחליט להכנס לאחת הקבוצות שאני חלק בהם בפייס בדיוק כשפרסמת – אני אפספס אותך.
סביר שגם אם תגיב לזה אפספס (:
בהצלחה!

בהצלחה

  • 12.04
  • Gil Kidron

תודה, הדס. בודק עם המתכנת במה כרוך לאפשר להגיב פה עם משתמש הפייסבוק. לא חשבנו על זה.

בכל מקרה, אני בטוח שתמצאי אותנו בהמשך ומקווה שתירשמי אז :)

  • 18.04
  • געגע

מקסים! למה רק שני פוסטים? תמשיך… :)

  • 21.04
  • ענת

אצלנו אבא נשאר בבית. ולאמא יש בית חדש. הבית של אמא, שהפך במהלך שנתיים לבית שלנו.
ולמרות שהבנות (שתיים) נמצאות איתי (עם אמא) רוב הזמן הבית של אבא עדיין נשאר הבית "הראשי".
עם הזמן אתה תשים לב שהדברים נעשים פשוטים יותר. לא יותר קלים, אבל מקובלים.
שיהיה בהצלחה בדרך הארוכה והחדשה.

  • 21.04
  • Gil Kidron

היי ענת, תודה על השיתוף. יש לנו היפוך מעניין. חייב להגיד שכבר כמה זמן אני מקפיד לקרוא לבית שלי "הביתה" ולא "הבית של אבא".

  • 09.05
  • ל

מקסים! נהניתי מאד. תודה על השיתוף.

It's a pity you don't have a donate button! I'd most certainly donate to this fantastic blog! I suppose for now i'll settle for book-marking and adding your RSS feed to my Google account. I look forward to fresh updates and will talk about this blog with my Facebook group. Chat soon!

השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.