אני אוהב את הילדה והכל, אבל גם לי יש גבולות. ובואו נסכים שבכל הקשור לילדה הגבולות שלי גמישים במיוחד, כי אני לא נוהג לשמור על קשר עם אנשים שמפרישים עליי צואה, שתן וקיא. אבל מה אני אגיד, לילדה יש מעמד מיוחד. הבעיה היא שנראה לי שזה מתחיל לעלות לה לראש.

לראשונה עלו אצלי חשדות כשהמציאה משחק, בו היא מודיעה שהיא הולכת ואני צריך לבכות. בעוד שהיא מחייכת. שוב ושוב ושוב הולכת, שוב ושוב ושוב צריך לבכות. אל תצחקו, זה שוחק. וגם הבובות צריכות לבכות. זה כאילו שהיא חושבת שהעולם סובב סביבה ושאם היא עוצמת עיניים אז הכל נעלם. מאוד ילדותי מצדה.

אריאל מנשקת אותי על המצח

בקיצור, בשבוע שעבר התעניינתי – סתם רציתי לדעת, רק מתוך סקרנות, לא משום סיבה אחרת, זו פשוט פיסת אינפורמציה מעניינת – אם היא אוהבת אותי. נכון שיום קודם כשאמרתי לה שאני אוהב אותה אז היא ענתה שגם היא אוהבת אותי, ואז עשינו שמופי שמופי עשרים פעם רצוף, אבל זה היה אתמול. והיום זה היום. מנין לי לדעת אם היא עדיין אוהבת אותי? זה מסוג הדברים שצריך לברר כמה שיותר פעמים.

נכון שהיא בדיוק הייתה קצת מרוגזת, אבל כשאני מרוגז עליה אני עדיין אוהב אותה ואני מצפה ממנה לאותה מידה של מחויבות כלפיי. אם לא יותר. אז שאלתי והיא אמרה שלא. וואלה, לא אוהבת אותי? אין בעיה.

אבל במחשבה שנייה זה נשמע קצת חשוד, כי רק אתמול אמרת שכן. יכול להיות שעבר לך? כדי לדעת בוודאות צריך עוד כמה פרטים מזהים.

אוהבת ים?

לא.

אוהבת ג'ימבורי?

לא.

אוהבת "האקונה מטטה"?

לא.

טוב, אנחה. כנראה שהיא פשוט שונאת היום הכל, ולא רק אותי. הוף, איזו הקלה. רגע, יש לי פה בטופס שאלה אחת נוספת…

את אמא את אוהבת?

כן.

כן?

המון המון אוהבת את אמא.

וואלה. אוקיי. אין בעיה. אין שום בעיה. ולו הקטנה ביותר. הכל סבבה. רק בפעם הבאה שאת הולכת תראי שלא סתם שאני לא בוכה – אני צוחק. צוחק!

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.