אין תענוג גדול מלראות את הילדה מפנימה את החינוך שקיבלה. אנחנו מנסים להנחיל ערכים כמו חמלה ודאגה לאחר, ואז כשהילדה מיישמת אותם בפועל – איזו תחושת הצלחה, עשיתי משהו בעולם, תרמתי את תרומתי.

מהון להון הילדה כבר החליטה שכשתהיה גדולה תהיה נדיבה עם הומלסים, שתכין לבת שלה מרק כשהיא תהיה חולה ואפילו הרחיקה לכת עד התחייבות שתעזור לי בכך שתחזיק עם הרגל את הדלת של המעלית. נפלא. ממש אזרחית למופת.

דוגמנית בקסבה

בשבוע שעבר שוב התמלאתי גאווה באוטובוס לפלורנטין. אשה קמה בשבילנו ופינתה
לנו את המקום, והילדה התעניינה מדוע.

"כי כשקטנים אז קשה יותר לעמוד באוטובוס שנוסע מאשר כשגדולים", הסברתי.
"היא רצתה לעזור לנו".

"למה?".

"כי זה טוב לעזור. כשמישהו צריך עזרה אנחנו עוזרים לו, ואולי מישהו עוזר לנו כשאנחנו צריכים".

"אה".

"כשאני באוטובוס לבד אני קם מהכסא בשביל לתת לסבא או סבתא לשבת. כי לסבים ולסבתות גם קצת קשה לעמוד באוטובוס".

"אבא?".

"מה?".

"כשאני אהיה גדולה-גדולה גם אני אקום מהכסא בשביל לתת לאנשים שקשה להם לשבת".

"כן, מתוקה?", ליטפתי את שערה ונשקתי קלות למצחה.

עיניה החלו לרצד וניכר היה שמחשבה מנקרת בראשה. "אבל רק אם יתחשק לי, כן?".

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.