מי לא רוצה ילדה חכמה? מי לא רוצה ילדה מתוחכמת? שמבינה עניין. שיודעת להסביר את עצמה ומה היא רוצה?

מי לא רוצה? אני.

כאילו, שתהיה חכמה ומתוחכמת ומבינה עניין שיודעת להסביר את עצמה ואת מה שהיא רוצה, אבל שתעשה את זה כלפי אחרים. ולא כל כלפיי, לפחות כל עוד היא גרה תחת הגג שלי! (קובץ הוורד מוסיף אוטומטית את סימן הקריאה בסוף המשפט הזה, עמכם הסליחה).

כובע גרב

אבל ילדה גידלתי וקוממתי ועכשיו היא מתווכחת איתי. באופן מדאיג, היא לומדת לזהות קרבות אבודים ומתחילה להימנע מהעלאת טיעונים מופרכים שלא מחזיקים מים, ומפנה את כל הצ'ארם שלה למצבים בהם היא צודקת, לעזאזל. ואז היא מכופפת לי את היד.

הרגע בו הבנתי כמה טעיתי הגיע בשבוע שעבר, כשהשכבתי אותה לישון. למה למען השם הייתי צריך להרגיל אותה לזה שאני מקשיב לה ומתייחס ברצינות לדבר שהיא אומרת? מה חשבתי לעצמי?

בקיצור, בדיוק סיימנו לקרוא סיפורים והגענו לשלב כיבוי האורות ושירת השירים.

אריאל: אבא, אני רוצה שתשיר לי הבובה זהבה

אני: אני לא מכיר את המילים של השיר הזה בעל פה, תבחרי שיר אחר

אריאל: אבל אני רוצה הבובה זהבה

אני: אבל אני לא מכיר את המילים, אז אין מה לעשות

אריאל: אז תחפש את המילים בטלפון

אני (בולע רוק): הטלפון בסלון, אין לי כוח לקום עכשיו ולהביא את הטלפון. תבחרי שיר אחר

אריאל: אבל אבא, הסלון ממש קרוב

אני: …

אריאל: …

אני: …

אריאל: …

אני: סעמכ איתך

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.