כולנו מכירים את תסביך אדיפוס – בנים מתאהבים באמא שלהם ורוצים להרוג את המתחרה על לבה, אבא. גם תסביך אלקטרה די מוכר – והוא לרוב תמונת מראה של תסביך אדיפוס. הכל תקין ובריא והגיוני, במידה כמובן.

אבל אחרי החודשים האחרונים אני חושב שצריך לעדכן את פרויד בתסביכים אחרים שהוא לא לקח בחשבון ואני לא בטוח מה הם אומרים.

תסביכים של ילדות

למשל, הילדה אמנם אמרה לי פעם בחתונה שכשהיא תהיה גדולה גדולה אז נעמוד שנינו מתחת לחופה (לא רציתי לבאס אותה ולהגיד לה שמתחת לחופה אני כבר לא אעמוד לא משנה מה), אבל הרבה יותר פעמים היא פנטזה שכשהיא תהיה גדולה גדולה, אני אהיה קטן קטן, ואז היא תרים אותי על הידיים כשאהיה חולה או עייף, תחזיק בשבילי את דלת המעלית, תכין לי אוכל ותשחק איתי בים. אתם חייבים להודות שזה תסביך אמנם משונה, אבל גם די מגניב.

התסביך הלא ברור השני נחשף בשבוע שעבר, אחרי שישבנו בבית הקפה הקבוע שלנו, הקסבה בפלורנטין, עם שני חברים שהם גם תאומים זהים. בערב לפני השינה הילדה רצתה לברר דבר מה.

"אבא?".

"מה, מתוקה?".

"נכון שאנחנו תאומים? נכון?", התרגשה.

"את רוצה שנהיה תאומים?".

"כן!".

"אה, אוקיי".

"יאללה, אנחנו תאומים!".

אהמ, סליחה, יש פסיכולוגים בקהל?

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.