שבועיים וחצי בין סוף שנת הלימודים בגן לבין תחילת השנה החדשה. חופש גדול קוראים לזה. בערך חצי מהזמן בשבועיים וחצי האלה ביליתי עם הבת שלי, כמעט מדי יום לחצי יום, לפעמים ליום שלם, כולל לילות באמצע השבוע ובסופו. היינו בים, בג'ימבורי, בבריכה, בבית הקפה, בגן השעשועים, שוב בים, שוב בג'ימבורי ושוב בבריכה.

באוטובוס3

לא הצלחתי אפילו להתחיל לעבוד, לקוחות נאלצו להיות סבלניים לזמני התגובה האיטיים שלי, כל יום כלל תכנון קדימה של ארוחות מזינות ובשעה שמונה כבר מצאתי את עצמי מותש לחלוטין.

כל המשפחה הייתה בחו"ל, אז לא היה לי במי להיעזר. רק אני והילדה, הילדה ואני. שוב ושוב ושוב, יום אחרי יום. סרטונים מצוירים, מסיבות שוקו, פיפי שברח על המיטה, שאלות על מה זה ומה זה ומה זה. אחרי שאני לוקח את הילדה לאמא שלה אחר הצהריים, אני חוזר הביתה, עובד, מגלה שאני לא מצליח להתרכז, ואז מת לישון. בבוקר מתעורר ונוסע לקחת אותה. לים, לג'ימבורי, לבריכה, לבית הקפה, לגן השעשועים, שוב לים, שוב לג'ימבורי, שוב לבריכה.

ואז נגמר החופש והילדה חוזרת לגן. ינעל העולם, יש המון עבודה להשלים, ועד הודעה חדשה היא איתי יומיים בשבוע וכל סופשבוע שני. יאללה, מתי כבר מגיע החופש הגדול בא?

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.