התא המשפחתי שלנו קצת שונה – זה מה שקורה כשמתגרשים. וזאת למרות שנשארנו חברים וביחסים ממש טובים. כשהייתי חלק מתא משפחתי נורמטיבי, לא ממש התעניינתי ביום המשפחה, ומשום מה השנה הוא לא עובר לי מעל הראש. את יום האם ז"ל הזה אזכור גם אזכור, בזכות שני מדפים אדומים שמנמנים.

מדפים אדומים

החלק שלי בביסוס התא המשפחתי האלטרנטיבי הזה מקבל ביטוי, בין היתר, בטרמינולוגיה. כשאני לוקח את הקטנה לאמא שלה, אני לא "מחזיר אותה" או לוקח אותה "הביתה", אלא "לאמא". כבר הרבה זמן שאני מקפיד לקרוא לבית שלי "הבית שלנו", במקום "הבית של אבא", כפי שנקרא כשעברתי לשם לפני שנה וחצי פלוס מינוס. עכשיו מה שנשאר זה רק להוריד את הגרשיים. המרפסת שלנו, הספה שלנו, שולחן האוכל שלנו. הכל שלנו. למרות שכשחושבים על זה אני לא זוכר שהיא התחלקה איתי בהוצאות, אבל אני לא מתקטנן איתה. בינתיים.

אז החדשות הטובות הן שהילדה, בת 3 כפרה עליה, קוראת לזה "הבית שלנו". החדשות הפחות טובות הן שאם תשאלו אותה איפה הבית שלה, היא לא תגיד שזה הבית שלנו, אלא תנקוב בשם הרחוב בו היא גרה עם אמא שלה. ככה היא מעדיפה להגדיר את זה, ואני זורם איתה. כי היא מתוקה מאוד.

וזה לא שאין לה סיבות טובות. כי מה לעשות שהדירה שלי קצת מעפנה והדירה של אמא שלה קצת בדיוק ההיפך ממעפנה. שם לילדה חדר משלה, מרווח, עם ציורים וצבעים על הקירות ושידות והכל מסודר ויפה ומה לא. ואצלי? אצלי יש לה שולחן משלה בסלון, ספרים בארון הספרים שלי וצעצועים בערימות בכוך שהפך ברבות הזמן למחסן.

אז אני זורם עם איך שהילדה חווה את חייה. אבל אני גם מתכנן תכנונים. זומם מזימות. מוהאהאהאהא.

למשל!

למשל, שכרתי את שירותיה של מעצבת פנים מעולה, שהיא גם חברה, איריס דישון שמה, והתחלתי לעשות שינויים. צבעתי קירות בצהוב ובאדום, קניתי ספה מפנקת וגם טפט יפהפה שיכסה את אחד הקירות של הכוך, שיהפוך אחר כבוד ממחסן לפינה מפוארת של הילדה, עם אור חזק וצבעים וציורים על הקירות ומה לא. ומדפים! אצל אמא שלה אין לה מדפים! הא הא!

צובע בית

אז אתמול סיפרתי לה אילו שינויים בדיוק נעשה ואיפה.

"פה נדביק לך תמונה גדולה גדולה על כל הקיר", אמרתי.

"כן? פה?".

"וכאן יהיה צבוע בירוק וכחול".

"אה".

"ונצבע ביחד".

"ביחד"?

"כן. שמחה על זה?".

"כן. אבא". אבל מיד שינתה נושא והלכה לעבר אחד הצעצועים שלה. "בוא נשחק".

"רגע, מתוקה. ואלה יהיו המדפים שלך. כאן נניח את הספרים והצעצועים שלך".

"זה שלי?", הצביעה על שני המדפים האדומים השמנמנים. "המדפים שלי?".

"כן, מותק. אלה המדפים שלך. הם יהיו פה בפינה שלך".

ואז היא אמרה לי "אבא, תודה" וניגשה אליי, על שלוש שנותיה, וחיבקה אותי לכמה רגעים, עד שדעתה הוסחה ממשהו אחר. מזל שבדיוק שוחחנו עם אמא שלה בסקייפ, כך שהיו לי עדים לרגע המופלא הזה. אז זה יום המשפחה הזה עבורי – ילדה מתוקה אחת ושני מדפים אדומים שמנמנים.

פוסטים הקשורים לנושא

תגובות אחרונות
  • 05.02
  • חבר

מתי התגרשת ?

  • 05.02
  • Gil Kidron

די מזמן

השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.