מרגש לראות את האהבה המלבלבת בין אריאל לבין שילה, הכלבה של ההורים שלי.

שילה הכלבה

בשבועיים שעוברים בין ביקור לביקור היא נזכרת בערגה בארוחת השבת בה הלעיטה אותה הכלבה בנשיקות (לֶק) ביד ובפנים. אח, איזה כיף זה היה, ואיזה יופי שבעוד שבועיים ניפגשנה שוב. בשישי, יום לפני, היא כבר בעננים, ובשבת בבוקר לא יכולה להפסיק לדבר על זה. ובאוטו? וואי וואי, שילה זה ושילה זה ושילה זה.

כשאנחנו מגיעים ומצלצלים בשער, שילה מגיעה בריצה ורואים את האף החמוד שלה מבצבץ ברווח שבין השער לרצפה.

"הנה שילה, מתוקה".
הילדה מיד מרימה ידיים ומבקשת שארים אותה לחוף מבטחים.
השער נפתח, אנחנו נכנסים ושילה קופצת בהתרגשות.
"איזה כיף, הנה שילה. היא רוצה לתת לך נשיקות על היד ועל הפנים".
"לא".
"את לא רוצה נשיקות משילה?".
היא נאחזת בי חזק יותר, "לא, לא שילה, לא", משמע זו איננה פקינזית מיניאטורית, אלא כלב גדול ומאיים שלא אכל שבועיים.

לקים יהיו גם יהיו, על אפה ועל חמתה, ומתישהו במהלך הארוחה שילה אף תצליח להגניב לק עסיסי לאזור הפה, ובתגובה אריאל תבכה בעלבון צורב ותבקש שנרחיק ממנה את הכלבה הסוררת. במכונית חזרה היא כבר תצביע בגאווה על הידיים והפנים, תעלה זכרונות נוגים מהמפגש המרגש עם אהובתה המפקצת ותתחיל לספור את הימים עד לפעם הבאה.

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.