כשהשלמתי עם העובדה שזה שיש לי ילדה לא מוסיף לי תכונות שאין לי, החלטתי לנסות גישה אחרת ולעורר אצל הילדה אמפתיה כלפי חוסר האונים שלי. זה הולך ככה: כשאני עושה פאדיחות, אני אומר לה, "אוי, אבא עושה שטויות".

אני חייב להגיד שלא כך דמיינתי את ההורות שלי. כשהייתי ילד וראיתי חיילים מסתובבים ברחוב ראיתי אנשים חזקים שמגנים על המדינה. ואז התגייסתי וסתם הרגשתי אותו טמבל, הפעם בבגדים ירוקים.

כטמבל בבגדים ירוקים ראיתי סטודנטים שחיים את החיים ומגלים בזמן ארוחת הבוקר חוסר עקביות בכתבי קאנט, אבל בלימודים הייתי סתם אותו טמבל שלא מבין את קאנט, הפעם עם לפטופ בקמפוס.

נעליים הפוכות תשאלי את אבא

אבל אבא זה משהו אחר, זה ג'וב עם אחריות, לא היה לי ספק שאדע מה צריך לעשות ומתי. או לכל הפחות שאדע איזו נעל מתאימה לאיזו רגל. אבל מסתבר שאני טמבל שהמשימה הכי חשובה שאי פעם הוטלה עליו גדולה עליו בכמה מידות.

זה לפחות מה שהילדה מנסה לרמוז לי.

שבירת הדמות האבהית, והתובנה שאבא הוא סתם אדם שחי מספיק שנים עד שבסופו של דבר יש לו ילדה, אמורה הייתה להגיע רק כשתהיה טינייג'רית, אבל אני כבר רואה את הסדקים במבט שלה.

זה התחיל כשביקשה לדעת אם היא נועלת את הנעליים שלה נכון. אמרתי לה שזה הפוך, ואז כשיצאנו מהבית היא התלוננה שכואב לה ושמתי לב שהטעיתי אותה ושאני סתם טמבל. היא הסתכלה עליי כלא מאמינה. ובסופש האחרון, במהלך שיר ערש מספר חמש, היא לפתע התיישבה והסבה את תשומת לבי ששכחתי לצחצח לה שיניים.

וואלה, לא נעים.

הייתי יכול לשנות את הנושא או לגרום לה איכשהו להרגיש שהיא בעצם אשמה או שהכל חלק מתוכנית אלוהית שחוכמתה נשגבת ממנה ושאל לה בכלל להתיימר להבין למה זה הכי הגיוני שהפעם, רק הפעם (טוב נו, בטח עוד כמה פעמים), נקום לצחצח שיניים רבע שעה אחרי שכבר הלכנו לישון.

אבל אני לא מספיק מתוחכם.

אז אמרתי לה, "אוי, אבא עושה שטויות".

וזה עבד. היא הייתה מבסוטה לאללה.

הבעיה היא שמתישהו זה התחיל לעבוד יותר מדי טוב.

עם מעיין בבריכה5

בשבת בבוקר היא אמרה לי את זה שוב כשהלכנו לים. מסיבה לא ידועה – אבל בטח שזה לא היה באשמתי! – כל קרם ההגנה נשפך בתוך השקית של צעצועי הים. וזה ספריי, כן? לא עם לחצן. אז זה לא אמור לקרות ככה מעצמו. וזו לא אשמתי! אבל החוצפנית הקטנה והביקורתית הזו מסתכלת עליי ותופסת את הראש ואומרת לי שאני עושה שטויות.

קודם כל, החלטתי שמעכשיו את קונה בעצמך קרם הגנה ומביאה אותו לבד לים. שנית, את מחזיקה מעצמך גאונה גדולה? פחחח! נכון שאני לא מציאה, אבל עדיף להיות טמבל מאשר זו שסומכת על הטמבל שיגיד לה איזו נעל מתאימה לאיזו רגל. אז הכל חוזר אליך וקקה בידייך.

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.