יום רביעי ה-26.6.2014 היה הפעם הראשונה בה ראיתי עם הילדה כדורגל. התיישבנו לאכול ובגלל שאין לי טלוויזיה, נכנסתי מהמחשב לאתר של ערוץ 1 והתחלנו לראות את השידור הישיר של ארגנטינה-ניגריה.

בגלל שצריך להקפיד על שטויות כמו הרגלי אכילה, אמרתי לה שלא נסתכל על המשחק אלא רק נחכה שיהיה גול כדי לראות.

"נחכה? איך נדע?".

"את תשמעי את השדר צועק".

"צועק?".

טוב, כשאת אומרת את זה ככה זה באמת נשמע טיפשי.

עוד לא הכנסנו ביס לפה ומסי הבקיע לטובת ארגנטינה, בדקה השלישית. הילדה מחאה לו כפיים ואמרה לו כל הכבוד. הסתכלנו על ההילוכים החוזרים והתרשמנו.

הנה מסי בתמונה בלי זכויות יוצרים:

ליונל מסי

חזרנו לאכול.

אבל שוב, לא הספקנו לאכול והניגרים הבקיעו שוויון, בדקה הרביעית. הילדה מחאה לניגרים כפיים ואמרה להם כל הכבוד. הסתכלנו על ההילוכים החוזרים והתרשמנו.

חזרנו לאכול.

אמרתי לה שאני בעד הלבנים-כחולים, ארגנטינה, אבל היא לא הבינה את הקונספט והתעקשה שהיא בעד שתי הקבוצות. ובלי קשר, ברור היה שנוצרו אצלה ציפיות לא כל כך ריאליות ממשחק כדורגל, לאור העובדה שכל מה שראתה עד אותו רגע בחייה היה שני גולים בארבע הדקות הראשונות (שיא כל הזמנים במונדיאל). כל חצי דקה היא הסתובבה לאחור, הסתכלה על המסך ושאלה אותי "יש גול?", "עכשיו יש גול?", "ועכשיו, יש גול?".

הזכרתי לה שצריך לחכות לצעקות של השדר, יורם ארבל היקר, ובאמת אחרי כמה זמן היא הבינה את השטיק והסתובבה רק כשהיו צעקות. אבל גולים לא באו.

ידעתי שההזדמנות של החיים שלי בוזבזה ומעתה והלאה התחושה הכללית שלה כלפי כדורגל תהיה אכזבה מרה על כך שלא קורה שם כלום. הסחתי את  תשומת לבה מהמשחק, ובדיוק כשסיימנו לאכול והיא ביקשה לחזור לראות את המשחק הגיע הגול השלישי, שוב מסי. תענוג. תודה, פרעוש.

במהלך ההפסקה בעטנו קצת בכדור בבית וחגגנו גולים כשהצלחנו לפגוע במקרר. ואז התחילה המחצית השנייה, לילדה נותר טעם של עוד והופה, שתי דקות מפתיחת המחצית הגיע ה-2:2. שוב מחאנו כפיים ואמרנו כל הכבוד, ולא הספקנו להתארגן והנה הגיע הגול החמישי, 2:3 לארגנטינה.

בקיצור, הילדה מגנט לגולים.

והנה גול בלי זכויות יוצרים:

כדורגל בלי זכויות יוצרים

השעה כבר הייתה מאוחרת אז התעקשתי שצריך להיכנס לאמבטיה, וגם לחפוף את הראש, כי היינו מוקדם יותר בים. היא הבינה היטב שאני רוצה לראות את המשחק, כי אין הסבר אחר לכך שביקשה שאביא את המחשב איתנו לחדר האמבטיה כדי שנוכל להמשיך לראות.

"אולי הפעם, כשאני אסרק אותך נראה כדורגל במקום יובל המבולבל?", ניסיתי בעדינות. איך אפשר לראות יובל המבולבל על חשבון הדקות האחרונות של המשחק?!

"לא, רוצה סרטון".

"בואי נראה קצת כדורגל ואז נחליט?".

"בסדר".

ווהו! מלכה.

אז התיישבנו. ועברו דקות ארוכות, 10 ליתר דקות, מבלי שהובקע גול. הילדה לא הייתה מרוצה. ידעתי שבעטתי בדלי, אבל הדבר הראשון שאמרה כשהערתי אותה בבוקר הוא שהיא רוצה לראות עוד כדורגל.

"אבל אין עכשיו משחק".

"אני רוצה לראות כדורגל במחשב", פרצוף עצוב.

"אה, אוקיי, בסדר. בואי".

נכנסתי ליוטיוב וראינו תקצירים של ניצחונות מפוארים של בארסה על ריאל מדריד. ידעתי שאני מגדיש את הסאה ומקבע אצלה רושם שכל רגע יש גולים בכדורגל, אבל ההזדמנות הייתה טובה מכדי לוותר עליה. ראינו מבול של גול אחר גול אחר גול וחגיגות של ברצלונה על חשבון היריבים השנואים ממדריד.

"כל הכבוד, בארסה", התלהבתי וליכנסתי אליה מבטים.

אחרי כמה חמישיות ושלישיות והצגות לתפארת הוספתי, "אני אוהב את בארסה. הם נחמדים".

"את בארסה?".

"כן". ראיתי את גלגלי השיניים שלה מתחילים לעבוד.

"ואיך קוראים לקבוצה בלבן?".

"ריאל", פרצוף מוגעל.

"אני אוהבת את ריאל".

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.