אריאל, כמו כל היצורים החיים מאז ומעולם, לפעמים, פה ושם, ככה בקטנה, מעצבנת. מתוקה קטנה שלי.

למרות שהיא כנראה הבנאדם הכי פחות מעצבן בעולם, קורה שמתפלק לה. בשבוע האחרון אין לה כל כך מצברוח, והוקל לי כשאמרו לי שזה יעבור לה עד גיל 32. אבל גם לפני כן, זה קרה כי הייתה עייפה, לא הכי מבסוטה מההחלטות שלי, ופעם בכמה זמן זה נבע ממשהו עמוק יותר, מסוג של אי שביעות רצון מוחלטת ומדחף בלתי ניתן לריסון להפלת הדיקטטורה ההורית שבכלל לא ברור מנין היא שואבת את סמכותה הריבונית והמוסרית, ובאיזו הצדקה היא ממשיכה להתקיים מאז ומעולם ועד עולם. ככה בקטנה.

אריאל לא מרוצה בלוג אבא

כשהיא מעצבנת זה מתבטא בכל מיני אי הסכמות קטנות. נגיד, אני חושב שכדי שנגיע מנקודה אלף לנקודה בית צריך ללכת ברחוב, והיא חושבת שאני צריך ללכת ברחוב והיא צריכה להיות מעורסלת בזרועותיי. אנחנו מנהלים מו"מ קצר בו היא מבקשת ארכה, "עוד קצת עוד קצת", אני מסכים, ואז אחרי אותו "עוד קצת" היא ממש רוצה רק עוד קצת, וכשאני קובע עובדות בשטח ומוריד אותה למדרכה, היא לא מוכנה לעבור על העוול הזה לסדר היום.

אז היא נעמדת עם הפנים לקיר, מסרבת להתקדם. אם אין לי באמת מקום להגיע אליו אני יושב לידה ומחכה שתרד מהעץ, אבל כשאין לי זמן זה די מחרפן. בפלורנטין אין עצים ואין צל. אנשים לא סתם מסתובבים פה, אם הם לא הולכים עם הכלב לטיול, הם הולכים לאנשהו, בשאיפה לאנשהו עם מזגן. ונניח, אם אני בדיוק עם תיק הגב הקטן שלה, אז אני מתחיל להרגיש את הזיעה מאחוריו, ולמה את סתם נודניקית?

אז אני נאלץ להפעיל כוח כדי לדכא את המרד באבו: דוחף אותה קלות בגב כדי שתהיה חייבת ללכת, או מושך אותה ביד. בטח יגיע יום שהיא לא תשתף פעולה גם בזה ותיפול על הרצפה ויגיעו שירותי הרווחה ולא יהיה לי מה להגיד להגנתי. אח, זה החומר ממנו עשויים טיפולים פסיכולוגיים.

תאקלים נוספים מתרחשים כאשר אני רוצה לחפוף לה את הראש מהסיבה הפעוטה שהיינו בים וכל השיער שלה מלא חול ובמים מלוחים, והיא מתעקשת שנחפוף "פעם אחרת". או שהגיע הזמן לישון אבל, וואלה, בדיוק אחרי שנשכבה במיטה פתאום מה זה מתחשק לה לאכול, התפתחות מפתיעה בהתחשב בכך שסירבה לאכול שעה קלה קודם לכן. איזו מקריות.

נזכרתי בכל אלה לפני כמה זמן במהלך ארוחה משפחתית בה נכנסה לאחד הקטעים המעצבנים באמת, של תלונות בלתי פוסקות, ואני מודה שהיא נהייתה קצת פחות חמודה.

"אז מה, זה שווה את זה?", שאלה אותי בת דודה צעירה.

"כאילו ילדים?", שאלתי.

"לפעמים ממש בא לי ילדים ולפעמים כשהם מתנהגים ככה", הצביעה עליה, "אז אני נשבעת שבחיים לא אעשה ילדים".

"אל תהיי מצחיקה".

"נו ברור, הורים חייבים להגיד שזה שווה את זה, אבל זה באמת שווה?".

"להתלונן על זה שהילד מעצבן זה כמו להתלונן שאחרי שהבקעת שער ניצחון בגמר המונדיאל, שכשהורדת את החולצה בחגיגות נהיה לך קצת קר".

"הממ, כן?".

"לא יודע. אולי. כשהיא לא מעצבנת".

אינייסטה גמר מונדיאל

פוסטים הקשורים לנושא

תגובות אחרונות
  • 01.11
  • fogelit

שתדע שמי ים עושים פלאים לשיער גלי עד מתולתל וגם אני, עד היום, מסרבת להיכנע ללחצים שאני מפעילה על עצמי ולחפוף אחרי ביקור בים. יום טוב לשיער זה פרייסלס! :)

השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.