זכיתי לא מזמן בשעת מסאז' בחינם. כיף לי. פיניתי לי בשבוע שעבר חצי יום ובירכתי את אדון מסאז'יסט לשלום בחיוך גדול. שוחחנו קצת, החלפנו שנינות או שתיים, ואז התבקשתי להתמקם על שולחן הטיפול.

כשחזר פנימה התנצל שלקח לו קצת זמן. "נפרדתי מאשתי", אמר.
"ממש עכשיו נפרדת מאשתך?", ניסיתי להגניב איזו בדיחת גרושים.
"כן, היא בדיוק הייתה פה ונפרדתי ממנה", אמר בפנים חתומות.
"אז בדיוק נפרדתם?".
"כן", התעקש לא להבין על מה אני מדבר.
"סתם אמרתי את זה ככה כי אשתי ואני נפרדנו".
"אוקיי", נפלו פניו. "יש לכם ילדים?".
"כן, ילדה בת שנתיים וחצי".
ואז הוא ניפק את הפנינה הבאה: "ולא יכולתם לחשוב על זה קודם?".

מסאז

תודה לך, אדון מסאז'יסט! הלוואי וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משפט שכזה מאדם זר. מדובר במוטציה אלימה במיוחד של הנטייה הישראלית להתערב ברווחת הילדים שלנו ברחוב, באוטובוס, ובכל מקום אחר. בכל פעם שאני נתקל בהתנהגות הזו, הגוף שלי מיד נכנס לכוננות קרב. כי מסתבר שמעבר לכך שאנחנו סתם הורים גרועים כי אנחנו לא עושים בדיוק את הטעויות המזעזעות שאתם עשיתם לפני 60 שנה כשהייתם הורים, אנחנו גם גורמים לילדים אקסטרא נזק בלתי הפיך בכך בכך שאנחנו מחליטים להיפרד.

אנחנו הרי חברים כל כך קרובים שאתם מרשים לעצמכם לדבר בשם הבת שלי, לטעון את הטיעונים שלה. אתם הרי אלה שדואגים לאינטרסים שלה, מכירים את המצב לעומק. אתם לא סתם נופלים על אדם זר בלי הקשר או סיבה הגיונית. ברור שלא, לא אתם.

לא, אני יודע ששקלתם בכובד ראש את כל האופציות שעמדו בפנינו, ופשוט לא השתכנעתם שגירושים הייתה האופציה הנכונה ביותר. אולי חיים של אומללות עדיפים מבחינתכם. כלומר, עדיפים מבחינתכם בשבילי, לא בשבילכן.

מה, התגרשתם? אוי, איזו מסכנה הילדה, אוי, בטח קשה לה, אוי, זה לא טוב לילדים, למה לא יכולתם לחשוב קצת, רק קצת, על הילדים?

לא, באמת, מה נסגר אתכם, אנשים? אני, למשל, נולדתי ביוון וחלק נכבד מהילדות שלי ביליתי בבלגיה. בשתי הפעמים זה קרה במסגרת שליחות של אבא שלי. בכל שני בבוקר הוא היה אורז את המזוודות ונוסע לעבוד במדינה שכנה, וחזר רק בשישי בצהריים. לא היה אז סקייפ, לא היו טלפונים סלולריים, ושיחות לחו"ל היו יקרות להחריד. אז אולי אני טועה, אבל אני די בטוח שלא דיברנו כמעט אף פעם במהלך השבוע והתראינו רק בסופש.

לא זכור לי שמישהו אמר עליי שאני מסכן, שזה קשה לי, שאוי אוי אוי זה לא טוב לילד. זו פשוט הייתה החלטה שההורים שלי קיבלו, והילדים, כמו כל הילדים מאז ומעולם, היו צריכים לחיות איתה. כי ככה זה. אבל גירושים? לא, זו לא החלטה אישית אלא ציבורית לחלוטין. אני צריך לקבל אישור מהסביבה על כך שאני לא משמיד את הבריאות הנפשית של הבת שלי.

"טוב", אמר המסאז'יסט. "אני מתחיל את הטיפול. אוי, אתה מאוד מתוח. רילקס, רילקס".

אולי תמות?

פוסטים הקשורים לנושא

תגובות אחרונות
  • 28.07
  • אחר

במחילה מכבודך, עם רוב התוכן אני מסכים. אני בן להורים גרושים משנות ה80.
אבל מה קשרו המסאגיסט המסכן. אתה התחלת בלהתחבר אליו בסחבקיות ישראלית, שיתפת אותו מרצונך החופשי במצבך והוא מה עשה, הגיב. ואו איזה חדשות.
לא רוצה לקבל עצות חינם, אל תחלק מידע חינם.

  • 19.08
  • שלמה רוטשילד

שלום גיל,
כבר איחרתי את הרכבת ואפילו הייתי בוחר בזה עכשו, מכסימום אני יכול להיות סבא גרוש וזה כמובן לא מגניב כמו אבא. אבל כיוון שאני גם כבר קצת מכיר אותך, אחרי הכל שעה וחצי ארקפה לא הולך ברגל (או שזה בכלל קפה קפה?), אז תוך קריאה שמעתי גם את קולך ולא יכולתי שלא לקנא איך האיש המקסים הזה יודע לכתוב בדיוק כמו שהוא מדבר…
אחלה בלוג: נוגע, אמיתי, לא מתחנף, עם התחלה אמצע וסוף, אני סקרן!!

השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.