הגיון לא פועל על הילדה. הכל אצלה אמוציות. אני עוד לא יודע אם זה בגלל שהיא ממין נקבה או בגלל שהיא בת שלוש וחצי.

ככל שחולף הזמן ישנן פחות פעולות יומיומיות בסיסיות שאנחנו יכולים פשוט לבצע רק כי צריך לבצע אותן. כדי למכור לה את הצורך לעשות משהו נדרשת הפקה רצינית ומרשימה, כולל כתיבה שיווקית שלוקחת בחשבון את קהל היעד ואת המסרים השיווקיים המשכנעים ביותר שישיגו את המטרה. והמטרה היא בסיסית: שהילדה המתוקה הזו שקיימת עכשיו תמשיך להתקיים גם עוד הרבה הרבה הרבה מאוד שנים. הרבה אחרי שאני כבר לא.

אבל הכל הולך קשה. לכל דבר נדרשת יצירתיות, וגם יכולת משחק. למשל, מדוע ההסבר "חשוב לשתות כדי להיות בריאים" מתגלה כמיושן ולא אפקטיבי ומדוע "כשחם צריך לשתות, אין ברירה" לא משכנע בעליל.

כוס מים

בעל כורחי אני נדחף לפעולות קיצוניות כמו שתייה משותפת מאותה הכוס ("פעם אני ופעם את") או ריקודים עם כוס מים בליווי שירה "מים מים מים" ופירואטים. אין ספק שזה העלה את כמות הליטרים שהיא שותה, אבל אני מצדי חייב לדווח על שחיקה, ולא רק של הסחוסים.

הלוואי וזה היה רק עם השתייה. כדי שתפסיק להתווכח על זה שכשוטפים ידיים משתמשים בסבון הנחתי שני סבונים על הכיור כדי שתבחר בכל פעם באיזה להשתמש. אני יודע שהטריק הזה חי על זמן שאול. בכל מקרה, אין ספק שנמשימה הקשה ביותר היא צחצוח השיניים.

"צריך לצחצח שיניים כדי שהשיניים שלך יהיו בריאות וחזקות" דאזנ'ט קאט איט אנימור. גם "אם לא תצחצחי שיניים הן יהיו חולות וכואבות ויהיה לך מאוד לא נעים ונצטרך ללכת לרופא" לא עושה עליה רושם. אפילו "כבר שנתיים את מתווכחת כל ערב ובוקר על צחצוח שיניים ואף פעם לא ויתרתי לך, אז אולי פשוט נדלג על הטקס הזה ונעבור ישר לחלק בו את מצחצחת שיניים" התגלה כטיעון שלא עושה את העבודה.

אז מה כן עובד? "טוב, אצחצח לך בכוח". זה ג'וקר, אבל זה לא כיף להצליח כי אני גדול וחזק מילדה קטנה. למרות שלפעמים זה נחמד. העניין הוא שאני צריך לחשוב פה לטווח ארוך כי בסופו של דבר אהיה תלוי בה לעת זקנה ואני לא רוצה שתצחצח לי שיניים בכוח כשלא יתחשק לי.

אז ניסיתי להוסיף לצחצוח פרצופים מצחיקים, לצחצח שיניים גם לבובות, לצחצח מהר מהר. שום דבר לא מחזיק.

ואז משהו משונה קרה בסוגיית האוכל דווקא. קנינו אננס והתלהבתי. כי זה טעים לאללה ומתוק. הבעיה היא שההתלהבות שלי עוררה את חשדנותה והיא סירבה לטעום. אננס, פור קרייסט סייק! לאור זאת, כשהכנתי לעצמי פעם ברוקולי לא טרחתי להציע והכנתי לה דייסה. היא התעניינה מה זה הדבר הירוק הזה – הסברתי בשעמום והמשכתי לנגוס. להפתעתי היא ביררה אם אני "מסכים" שתטעם ממני. תפאדל, מותק, אבל זה לא בשבילך, חשבתי. אבל הופה, היא טעמה והתלהבה ומאז טוחנת ברוקולי כאילו אין מחר, בעוד שאני מתאמץ להתייחס לכך בטבעיות. למרות שאני כן מודאג מיכולת קבלת החלטות שלה – ברוקולי כן ואננס לא? מתוקה, יצאת אהבלה.

אריאל לא מרוצה בלוג אבא

וזה לא נגמר כאן.

"אבא, אתה מסכים לטבול את הברוקולי בדייסה?".

"זה לא טעים".

"אבל אתה מסכים?".

"אני מסכים, אבל זה לא טעים".

"אני רוצה", קבעה, והחלה לטבול במרץ, שוב ושוב. פאקינג ברוקולי בדייסה! "אבא, זה טעים לי, זה טעים לי".

הופה, נראה לי עליתי פה על משהו.

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.