אין דרך להסביר או לכמת את המחויבות שלנו כלפי הילדות שלנו. מכל המחויבויות שלנו כלפיהן, המשמעותית ביותר היא כמובן המחויבות לשמור שלא יאונה להן כל רע.

התסריט הטוב ביותר עבור כל הורה הוא להצליח להעניק לילדות שלנו את ההזדמנות הטובה ביותר להצליח. זה יוצא מקסימום 50 אחוזי הצלחה, היתר תלוי בהן. ובמזל.

זה מצריך אחריות, המון. תחושת האחריות היא הסיבה שאנחנו לוקחים קשה מקרים בהם אנחנו עצמנו פוגעים בילדות שלנו. אולי היינו חסרי סבלנות, אולי לא מרוכזים, אולי לא הבנו את הסיטואציה, או שאנחנו סתם אנושיים ועושים טעויות. מילא כשמישהו אחר פוגע בהן, אבל כשאנחנו? זה רגשות אשם הוריים בריבוע.

אז אני מנצל את הבמה הזו כדי להישבע שלא אתרסק עם הילדה באופניים. מעכ-שיו.

סיפור שהיה כך היה. היינו בים והיה כיף:

בים

נסענו באופניים מהים לכיוון הבית, על מסלול האופניים של הטיילת. ואז בלה בלה בלה, ידה ידה ידה, התרסקנו. הפרטים לא חשובים, ולא צריך להתווכח ולהתקטנן מי הפיל את מי על הבטון הקשה והקר. תזרמו איתי, זה אמור להיות אירוע חגיגי בו אני נשבע שדבר כזה לא יקרה יותר.

אז אחרי שראיתי את האספלט מזנק לי לתוך העיניים ואת הרגליים שלי מסתבכות באופניים, ישר זינקתי לילדה המסכנה שהייתה כלואה בכסא האופניים שלה, חמושה בקסדה, בוכה ומסכנה. אוי, אלוהים, מה עשיתי, מה עשיתי. איך אוכל לתקן את העוול הנוראי הזה. ישר הרמתי אותה וחיבקתי אותה, אנשים ניסו לעזור לנחם וגם הרימו את האופניים והכל. אחרי כמה רגעים שאלתי אותה את השאלה הגורלית כל כך: האם כואב לך משהו או רק נבהלת? היא בכתה שרק נבהלה, המסכנה. אוי, מי האיש הנוראי שעולל לך כדבר הזה, מי?! מי זה האדם הזה שאין לו לב ואין לו נשמה? אם רק אשים את ידיי עליו – הלך עליו.

אבל לא קרה לה כלום, אפילו לא שריטה, אז החזרתי את הסכין לנדן ו-ויתרתי על החרקירי.

כדי לשנות את האנרגיה לטובה, מיהרתי להציע שכפיצוי על החוויה הלא נעימה הזו נשתה בערב שוקו.

"את רוצה?".

"כן", נרגעה.

"יופי, אז יהיה לנו נעים אחרי שעכשיו נפלת והיה לא נעים".

"אבל אבא?".

"כן?".

"אתמול נפלתי עם אמא והיה לי לא נעים, אז אני רוצה שתי כוסות שוקו. אתה מסכים? אתה מסכים?".

"נפלת עם אמא?".

"כן".

"אוי, זה כאב?".

"כן", התמסכנה.

(יש!!!! צעקתי בלב).

"אז אבא, אתה מסכים שנשתה שני שוקו?".

שוקו טבעוני

"כן, בטח, אפשר שתי כוסות שוקו".

"ואבא?".

"מה?".

"נכון כשהייתי חולה והיה לי לא נעים אז הסכמת שאישן במיטה שלך?".

"נכון".

"גם עכשיו היה לא נעים, אז אתה מסכים שאישן הלילה במיטה שלך?".

"אה, הממ, בסדר?".

"ואבא?".

"טוב, די".

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.