עד שהפכתי לאבא לא הבנתי באמת מה גרם לרוזה פרקס להגיד שאינאף איז אינאף והיא לא תסכים יותר ליחס של אזרחית סוג ב'. עכשיו כשאני מסתובב ברחובות תל אביב אני מרגיש לוחם חופש וזכויות אדם הנלחם נגד גזענות ואפליה. אמנם אני לא חוטף מכות או נעצר, אלא רק קשוב לילדה שלי, אבל אל תתקטננו, זה מאוד דומה, ויש לנו עוד כמה פסקאות לפנינו שכדאי שנעביר אותן בנעימים.

רוזה פרקס

בעצם, מאז שאני מגדל ילדה אני יותר פוליטי וחתרני מאי פעם. ועוד אומרים שלהיות הורה זה סחי.

כשנולדה אריאל, שכיום בת 3, התרומה העיקרית שלי לחייה היה להעניק לה את הכתף שלי לישון עליה. כולם פירגנו לי מעומק הלב על כך שאני מצליח לעמוד במשימה הזו מבלי ליפול איתה על המדרכה או משהו, אבל ככל שגדלה והקשר שלי איתה העמיק, הופתעתי לגלות שהיחס של הסביבה אליי כהורה נותר ללא שינוי.

מדי יום אני נתקל בתקרת הזכוכית של האבהות. כי לא משנה כמה אני מכיר את הבת שלי מלפני ומלפנים, ער לרגישויות ולחוזקות שלה, בכל רגע נתון תהיה ברדיוס 30 מטר אשה שבטוחה שהיא מבינה ומכירה אותה טוב ממני, וכמובן שתשמח להסביר לי למה אני עושה שטויות. בחיוך, בטח שבחיוך, חיוך שמחייכים לגבר דביל שמנסה לקנות בגדים לבת הזוג שלו ולא מבין שאפור לא הולך עם אפור (אפור לא הולך עם אפור, נכון? או ששוב יצאתי דביל?).

למשל, הייתה את הפעם ההיא שארגנתי אותה לצאת מהגן, והיא התעקשה שהיא לא רוצה לנעול נעליים. אמרתי לה שזה מתיש אותי להתווכח איתה על זה ושאם היא לא תשתף פעולה אהיה עייף מכדי להרים אותה על הידיים והכתפיים והיא תאלץ, שומו שמיים, ללכת כל הדרך לתחנת האוטובוס על המדרכה.

בדרך לגן

"אתה בטוח?", שאלה אותי אמא שצותתה לנו. כלומר, ישבה לידנו.

"זו דווקא שיטה שעובדת לי", ניסיתי, מקווה שאריאל לא שומעת את הסדקים שבנחישות שלי.

"כן?". המבט הספקני שלה ערער אותי. אולי השיטה הזו לא עובדת ואני סתם אידיוט?

"אה, לא יודע, נראה, אני מנסה כל מיני… אה".

"דברים כאלה אי אפשר לנסות, אם אתה לא מתכוון לעמוד בזה אז אל תגיד את זה". אריאל הקשיבה ותקעה בי מבטים חתרניים משלה.

"אבל… אבל… אני מתכוון לעמוד… כאילו, כבר עשיתי את זה כמה פעמים ו… לא יודע, לא יודע. סליחה?".

והייתה את הפעם ההיא שהרדמתי את אריאל בבית של אמא שלה, בזמן שהבייביסיטרית חיכתה בסלון. היא הופתעה שאני רוצה להרדים אותה ולא מפנה לה את הבמה ואמרה לילדה שזה "יום מיוחד", כי אני מרדים אותה, למרות שזה משהו שקורה פעמיים בשבוע.

ברור לי שאני לא יכול לשנות את זה, לא לבד. אני יכול לריב עם כולן, לעמוד על שלי, אבל זה רק יעיד על חוסר ביטחון ויהיה מעייף בטירוף. אז אני מחייך ואומר לעצמי שעכשיו אני סוף סוף מבין איך זה להיות בן מיעוטים. תמיד רציתי לדעת איך מרגיש מזרחי שמניחים מראש שהוא ערס, ואני, איתרע מזלי להיות גבר אשכנזי.

אז הנה! עכשיו אני הוא זה שנדפק! סוף כל פאקינג סוף, תודה לאל. איזה תענוג – גם אני מיוחד. מסתובב לי בראש מורם, כי גם אני אזרח שנלחם למען הצדק, כמו רוזה פרקס לפני! ואם לא כמו רוזה פרקס, אז לפחות כמו יאיר לפיד.

יאיר לפיד

פוסטים הקשורים לנושא
השאירו תגובה




הבלוג של
אבא גיל

גיל קדרון

כתב את הרומן הראשון שלו, "זרע הפורענות", אבל מתפרנס מעסק עצמאי של כתיבה שיווקית, סופר את השניות עד הטיול הבא בהודו, משחק כדורסל למרות שתי פציעות בברך, אוהב במיוחד את שני, רביעי וכל סוף שבוע שני.

אבא של אריאל
גרוש טרי
חי בפלורנטין

הצטרפו לרשימת
התפוצה

בהתאם לשינויים בעולם, גם המרחב המשפחתי משתנה, ואיננו עוד רק נשי, והוא גם לא צריך להיות כזה. האבהות שלנו שונה מאד מזו שחווינו כשאנחנו היינו ילדים.

אז אנחנו כותבים כי אבהות זה מגניב. ומרגש. ולא מדברים על זה מספיק. ואנחנו לפחות לא יכולים, או רוצים, להפסיק לדבר על זה.